אימא שלי אומרת "אני לא אוהבת את הפמיניסטיות. פעם ממש פחדנו מהם. הן היו עם שיער קצר כמעט מגולח, לא נשאו שום סממנים נשיים ושרפו חזיות. בישראל שלי זה היה ממש לא מקובל, הן אסרו לבישת חצאית, והיו לי חצאיות כאלו יפות. הן לא היו חברות שלי. לא היו לי חברות פמיניסטיות. אם כי אלו באנגליה, הסופרג'יסטיות שישבו בכלא, הן נאבקו על זכות בחירה והיו דווקא לבושות כמו גבירות,אותן אני מעריכה מאד".
אימא שלי נולדה לפני שמונים ושלוש שנים, רק לפני שנתיים בערך הצלחנו ללמד אותה להשתמש ב'whatsup" ובפייסבוק. שם היא גילתה שיש me too היא שאלה אותי מה זה. אז הסברתי לה. היא שתקה ועיניה נדדו. אני מכירה את המבט הזה. מה שאלתי אותה? מה? "מכל דבר עושים היום עניין", היא אמרה. "יש דברים הרבה יותר חשובים". כמו מה , שאלתי. "כלכלה , בטחון. את יודעת, דברים חשובים". אבל זה גם חשוב, אימא, זה לא סותר עניתי לה. הרי אם נשים נפגעו במשך שנים והושתקו, והיום הן אומרות פגעתם, נפגענו, מאסנו, זה ממש חשוב את מסכימה? שאלתי בלי לבקש באמת את הסכמתה. "מסכימה מסכימה" היא אמרה. "אם הדור שלי היה פותח את הפה, לא היה נשאר פה גבר אחד תם וישר דרך" היא הוסיפה, וקמה לגרש את החתול האפור שהיא לא אוהבת וסימנה לחתול הג'ינג'י לבוא. "את לא יכולה לסדר לי שיקחו את החתול האפור מפה? הוא מאיים על כל יתר החתולים, משתחל לי בין הרגלים וכמעט מפיל אותי, אפילו פעמיים שרט אותי. אני לא מבינה את החוק הטפשי הזה על אזור המחייה של החתולים. באמת אסור להעביר חתול??רק כי הוא החליט שזה הבית שלו. הוא מטרידן, היא אמרה , הוא מטרידן אמיתי", היא צחקה . אז מה , הקשתי, את אומרת שכולכן הוטרדתן?!
"מי חשב במושגים של הטרדה. את מנערת אבק עכשיו מדברים שמעולם לא ניקיתי. ככה זה היה. לא היו בכלל שאלות. היו רגשות. זה לא היה נעים, אבל לא היה מה לעשות. ועדיין לא נעשתי פמיניסטית בגלל כל הדברים האלו " היא הוסיפה וקולה הביע חוסר שביעות רצון מן המילה. אף פעם לא הבנתי מה הן בכלל רצו. שנלך עם מכנסים? כשניצה רצתה ללבוש גינס באוניברסיטה העברית ב-1957 אסרו עליה. את יכולה להזכר במקרים האלו שבהם הרגשת לא נעים שאלתי. "מה את שחה", היא ענתה, "מאז הביקור בבריכה כשהיינו ניצה ואני בנות 12-13, וקבוצת בנים הקיפה אותנו ודברה על האיברים שלנו וגם הציעה הצעות ורצנו הביתה, מפוחדות, הרגשנו כאילו הם ממשיכים לרוץ אחרינו, למרות שהם ככל הנראה בכלל נשארו בבריכה, אבל אלו היו לא בני טובים, נוער קשה מפרדס כץ אז זה היה מובן. היו מורים שנגעו, היו כאלו שישבתי לידם באוטובוס, כאלו שעמדו לידי באוטובוס.
כל הזמן היה צריך לזוז, לנוע, לשנות מקום, אם היית ערנית, הסתדרת יותר טוב. בסך הכל הסתדרתי. זה המקרים הפשוטים".
את יודעת שלגדל ילדה לבד, בלי גבר, בשנות ה- 70 זה סוג של פמיניזם, ולהיות אישה מורכבת בסביבה כל כך נבערת, זה פמיניזם. אימא שלי עשתה כאילו היא בכלל לא שומעת מה שאמרתי לה והמשיכה :" בעבודות זה כבר היה ברור שאם אני רוצה להתקדם, אני צריכה להסכים. המזל שלי שממילא עזבתי בכל פעם שחליתי , שלא יסתבכו עם עובדת לא בריאה, אז רוב הפעמים לא הייתי צריכה אותם. כל הבוסים הדרעקים האלו" היא הוסיפה ממשיכה לתת לג'ינג'י ללחך לה את הרגל. "היו כל כך הרבה מקרים שאני כבר לא רוצה לזכור". מקרה אחד גם אני זוכרת בעצמי , כבר הייתי אני בת 15 בערך, הזכרתי לה. את באמת רצית קשר עם האיש הזה. "איזה קשר?!" היא ענתה והאדימה מכעס. "הוא כל יום עבודה הציע להסיע אותי הביתה. היה יום אחד, שהייתי ממש חלשה ואמרתי לעצמי עכשיו במקום שני אוטובוסים בחום, והסכמתי לטרמפ, תוך כדי שאני קובעת עם עצמי שלא אסכים לדבר מעבר לזה, וממילא גם את היית אמורה להגיע תוך כדי הביתה, אז מי בכלל יתן למשהו לקרות. אבל הוא התעקש לעלות, ובסלון, באמת ניסה לכפות את עצמו, ואת הגעת, ומזל שעשית סקנדל". את רצינית? אמרתי לה. כל השנים התייסרתי על הסקנדל שעשיתי, חשבתי שהייתי כל כך אגוצנטרית עד שלא נתתי לך מקום לצרכים שלך, ואיך יכולתי וזה. חשבתי, שככל הנראה לא במקרה, קלטתי מתוך המבט שנגלה אלי בסלון, מראה שדורש את ההתערבות שלי . את התכונה הזו שלי , לפרש את המציאות נכון, ולגלות נכונות להגן על החלש ובייחוד על אימא שלי, יש לי מיום שאני מכירה את עצמי. אז באמת הבנתי נכון, והזבל האנושי הזה, שנבהל מהצעקות שלי והלך , היה צריך ללכת. האם העובדה שחודש לאחר מכן היא פוטרה , הראתה לי את המכתב, קיצוצים במחלקת האספקה של מכון ויצמן, היה חלק מכך? הייתי בדיוק עסוקה בחבר ראשון , ולא חיברתי את הנקודות. אני זוכרת שאימא אמרה , לא נורא אמצא עבודה חדשה. הפעם לקח לה הרבה יותר זמן ובסוף היא מצאה. "הנה הוא שוב מתקרב האפור, עם העיני זמם שלו, תראי", היא הצביעה לי על חתול אפור שמן, סתור שיער, באמת נראה לא נחמד. הטרדות הטרדות היא הוסיפה, לרצינית שבהן אני חייבת תודה. בזכותה יש לי אותך. הסטתי את הראש מהאפור והבטתי בה. מה? על מה את מדברת. היה לכם רומן זה משהו אחר בכלל. "רומן", היא חזרה אחרי בקול לגלגני חלש. "הוא לא היה הטיפוס שלי בכלל. חתיכת נס, לקבל כזה פרס מפעם אחת". אני חושבת ששתקתי ימים. בפועל זה כנראה היה משהו כמו כמה שניות שהרגישו ימים רבים ועוד ימשכו ימים רבים אחר כך, שבמהלכם, אשים את הטלפון בפריזר, אעמוד מול מכונת הכביסה ולא אזכור איך מפעילים אותה, אשכח מה שמים בפנקייק, זה היה שבת אחרי השיחה, עמדתי מול הקערה, חשבתי על כך ולא זכרתי מה שמים בבלילה. התייסרתי מן הצורך בשינוי הסיפור שספרתי לעצמי חיים שלמים, מדובר בפס הקול של היותי. סיפור עם מנגינה על איש ואישה שאוהבים במשך כמה לילות, ובאחד הלילות של תשוקה וחיבה עמוקה, נוצרת אני. אני חושבת, ולא ממש בטוחה, רק אחרי כמה חודשים, הצלחתי לשחרר את הסיפור אפילו שאין לי באמת סיפור חדש במקום, רק זה מה שאימא אמרה כאן.