יומן גוף 10

שוב שמעתי היום את המשפט האלמותי- אפרת הפוך. אפרת הפוך.

שמעתי אותו בגן הילדים, בבית ובתרגילי הסדר במגרש המסדרים בבה"ד 12. כולן צועדות בימין, ואני בשמאל. חייבים להפוך את זה לבדיחה, כי מה נשאר..לצחוק על עצמי כלפי חוץ ובלב בפנים- צביטה, אני קלוצית…

האם ניתן להפריד משקל מהרגשה טובה? האם אני יכולה להרגיש שיש התקדמות, שאני משתפרת, ביציבה, בחוזק, ביכולת שלי להביט במראה יותר מחצי שנייה- בלי לקשור את הכול למשקל. כרגע זה האתגר. אני מביטה במראה לרגע , מתקשה לעצור. ורואה משהו חדש- מישהי אסופה, לא הכל מתדלדל, אני כבר לא נראית גרוע בעיני עצמי, וואו כמה קשה היה לכתוב זאת.

אני תקועה ולא יורדת במשקל, ובימים כאלו, כשאני רוצה להיכנס מתחת לשמיכה , ולא לצאת, אני שואלת את עצמי האם במקרה כזה, שבו מגדת עתידות תבשר לי – שזהו מעתה לא ארד עוד במשקל- האם גם אז אפסיק את הפעילות הגופנית?

אני מגלה בתהליך הזה , שאת החלל שמילאה ההדחקה, ממלא כיום הספורט. ואני מגלה שאני צריכה להיגמל כעת מלהתנצל כל הזמן על כך שאני עושה אותו. זה לא להתנצל, זה יותר מכך. אני פוגשת מישהי, ואני אומרת לה, כשהיא מתעניינת, הייתי חייבת לצאת לריצה/הליכה/ספינינג – כי אני שרוטה עכשיו , כי אני מפחדת שאם לא – אז. בקיצור עדיין הכעס העצמי נשאר במקומו. קודם כעסתי על עצמי כי אני משמינה ולא עושה פעילות גופנית, וכעת אני כועסת על עצמי שאני עושה יותר מדי..או שאני לא מצליחה לעשות עוד דברים.

אז כעס זה הכוח המניע. נשמע מוכר כמו שיר אנדיאני עתיק ששרו לי בילדותי.

התחלתי פילאטיס. אני נאבקת קשות. המדריכה מבקשת ממני להזיז שכמות ואני מנסה להסביר לה שאין לי שכמות- נשבעת. היא מבקשת שאנענע את האגן כאילו יש לי שם בורג, ואני מתביישת לגלות לה, שאין לי מושג איפה האגן או בוודאי שאין לי מושג איך מזיזים אותו. אני שואלת אותה אם הדברים האלו הפיכים? אם מי שקראו לה קלוץ מיום שנולדה, יכולה למצוא אצל עצמה את האגן , ואת השכמות ולעזאזל, איך אפשר להזיז דברים בלי למשוך כתפים וצוואר.

אני מנסה להפסיק את הניגון העתיק בראש, גם לא יעזור לי היום אם אמשיך לכעוס על אימא שקראה לי קלוץ וגם אם אזכר בסיפורים שלה על לידת העכוז והבעיות בקורדינציה שאיימו עליה שיהיו לי. אני יכולה לנסות ולשנות את הסיפור שסיפרו לי. לספר סיפור אחר. זה אפשרי.

 

נ.ב- איך לא מוחקים את הערה מעלה על השיפור בנראות…מה יהא על כל אלו שיראו אותי במציאות ויחפשו את המראה הטוב הזה שאני מדברת עליו, ולא ימצאו.

אני משאירה, כי אני נראית בעיני ע צ מ י יותר טוב.

מודעות פרסומת

יומן גוף 9 – מותר לחגוג !

זהו, אנשים כבר רואים. ורק בימים האחרונים לאחר עבודה מאומצת על עצמי אני משתדלת להפסיק את התגובה הרגילה שלי, זו שנמצאת בבסיס ברירת המחדל שלי. זה הולך ככה

 

"וואו רזית מאד !".

"כן, אבל יש לי עוד".

 

מצד אחד אני מתחננת למחמאות, כמו שאמר מרק טווין על מחמאה טובה אני יכולה לחיות חודשיים, ומצד שני, מיד כשהיא מגיעה אני הודפת אותה, זורקת אותה ממני, לא נותנת לה בכלל מקום להיות איתי, דקה , חצי דקה, עשר שניות.

בחודשיים וחצי השלתי 10 קילו, אני לא מצליחה עדיין להינות לגמרי. כי העניין עמוק יותר אני מגלה. אני מביטה במראה ועדיין רואה קפלים. קפלים רבים. אני לובשת שמלה שמעולם לא הרשתי לעצמי, ומיד נזכרת בבעתה שלא לבשתי מחטב.

אני שוכבת במיטה בלילה ופתאום, ההצלחה הזו כל כך מבהילה אותי, שאני אוספת את כל התקלות, הבעיות, (ולא להאמין- יש גם קשיים, הם לא נעלמים עם עשרה קילו) ומזכירה לעצמי ש: 'הי, מה את שוכבת לך על זרי הדפנה,(יותר נשענת על כידון אופני הספינינג) קודם כל יש לך עוד מלא לרזות וגם תזכרי יש לך עוד עניינים לא פתורים, ובעיות , ותסבוכות. למה? כי שלווה, כי, נחת, רוגע, מצב טוב, מפחיד אותי.

אני דור שלישי לנשים, שלא אוהבות שטוב להן ועושות הכל כדי לטפח חרדות, ואסונות. סבתא שלי ואימא שלי, הלכו לישון בשקט אם לילדים היה טוב. זהו , זה היה המדד היחידי.

את זה הרבה יותר קשה לשחרר מעשרה קילו. זה בעצם משקולות במשקל טונות. אני קולטת.

מותר לחגוג, לא רק מותר- רצוי ונדרש. חתיכת שינוי.

 

א ב א

| יונה וולך
אַבָּא אֲנִי כּוֹבֶשֶׁת אֵיפֹה
אַתָּה מִתְאַבֵּךְ עַכְשָׁו וְכַמָּה
אֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת בְּעֶצֶם
אֵיפֹה הֵם מִתְאַבְּכִים עַכְשָׁו

 

יונה אמרה שהיא  לא כובשת ופתחה את הלב  במילה אבא

לא אני,

אתה בעטת אלי את המילה הזו, כמו שבעטת אותי

והמילה צמחה בתוכי להיות

כדור סחבות, ריק, מחולל,

אפילו הסחבות לא החזיקו מעמד

שום דבר לא יכול להדבק למילה הזו,

מצד אחד אבא מצד שני אבא

בלי דימויים, בלי שאני תוהה איפה

אתה מתאבך.

אמרו לי תלכי לבקר אותו

עוד מעט הוא ימות

הגעתי קרוב לחדר בבית האבות

שמעתי אותך צועק

אימא.

ברחתי.

רווח לי במעט ש

גם אתה הבנת שאימא זה עד

למוות.

 

ויתרת על אהבה

עד שהגעת לגור פה, עשרות חתולים כלל לא הכירו את הבית הזה

עתה הם מלחכים מפנכתך, מייללים עם בואך, וכמעט ומפילים אותך

זנב מרדני משתלשל

בין רגלים בנות שמונים, שמודדות צעדים.

אין לי מקום בערב חגיגות טו באב את שחה לי בלחש, הרי וויתרתי על אהבה.

איך נכשלתי בשמונים שנותייך לשכנעך שיש לך מקום ושהאהבה לא וויתרה עליך

מעולם,

כמו החתולים, והדגל כחול לבן המתנפנף בחצרך, ושיחת הטלפון כל בוקר,

והידיים שמקפלות את הכביסה של כולנו, כבר שנים, ופותחות את הדלת והלב

לכל רוח, זעופה וקודרת , או סתם מנשבת.

כי ממתי סלעים מתרגשים מרוחות.