ייחוס

תנו לה לנסוע לבד, הילדה שמעה אותם אומרים. היא תסתדר. הסבא יחכה לה כשתרד מן האוטובוס. ובאמת הילדה ראתה את הראש המקריח של הסבא, מציץ מבין האדים המלוכלכים שכיסו את חלונות האוטובוס. פיח שחור הסתלסל על החלונות ועשה מרווח בין המחשבות של הילדה ובין המראות בחוץ. עם האצבעות היא ניסתה כל הזמן לנקות את החלונות אבל הלכלוך היה מבחוץ והיא לא הצליחה. ריח של קלמנטינה הפריע לילדה בכל הנסיעה, אבל האישה שישבה לידה לא הסכימה לפתוח את החלון, הרוח הורגת אותי אמרה, והאיש שמאחוריהן התלונן, ומה עם החיידקים פה לא הורגים אותך. הילדה ניסתה לראות את החיידקים באוטובוס, ודמיינה שהם זוחלים מן הפח הפתוח שקליפות קלמנטינה וניירות של מסטיק מילאו אותו, והפח בעצמו היה מלוכלך, העיניים של הילדה נתקעו במראה הזה, ועלתה לה בחילה, בקושי הזיזה את הראש לחלון בחזרה.

בדרך למערכת העיתון הסבא אמר לילדה, שהוא בא ממשפחה של כותבים. הסבא שלי היה רב גדול, כולם עלו אליו לרגל, הוא כתב פירושים של התנ"ך, והגרמנים יימח שמם, רצחו אותו. הסבא ירק הצידה והמילה יימח שמם, נורקה גם היא מהפה שלו וגלשה על האספלט , והילדה פחדה ממנה.

האחיות שהלכו היו כולן, משהו משהו, הסבא אמר. אחת רקדה ושרה, אחת לימדה, ואחת כתבה, עוד לפני שידעה עברית. אח איזה סיפורים היו לה. הילדה חשבה לאן האחיות הלכו. היא ראתה איך הסבא הולך והאחיות הולכות אחריו, כמו החלילן מהמלין. לה אין אחיות שילכו אחריה, היא תמיד הולכת ראשונה, או עם הסבא.

הסבא אמר, כמה כישרונות היו לכל אחת ונאנח בקול חורק.

הילדה עצמה את העיניים וניסתה לדמיין את הדודה שלא ראתה , רוקדת ואת הדודה האחרת מספרת סיפורים, ולא הצליחה לדמיין אותן אבל היא לא אמרה לסבא מילה שלא הצליחה, רק המשיכה לתקוע את היד שלה בתוך הכף החמה שלו, שכיסתה לה את כל האצבעות.

הילדה ביקשה מהסבא שיקנה לה קוקה קולה. כל הדרך בנסיעה הארוכה באוטובוס, היא דמיינה את הבקבוק זכוכית עם האותיות המבריקות בלבן עליו. הסבא החזיק את המוט העליון באוטובוס, והזיז את השריר ביד בכוונה, השריר שנפגע מדלת של אוטובוס, נזכרה הילדה שהסבא סיפר לה פעם. די סבא תקנה לי קולה, הילדה חזרה שוב על הבקשה, כשהיא מבינה שהסבא מנסה להסיח את דעתה מהבקשה, עם השריר שהזיז בעליצות.

ילדה ואימא שלה הסתכלו על השריר הרוקד וצחקו, הילדה הסתכלה עליהם, כועסת.

את יודעת שהספר שלי נמצא בספריות היהודים הכי חשובות בארצות הברית, הוא אמר לה, היד העגולה והחמה שלו, אוחזת ביד הקטנה שלה, מכוונת את הרגלים שלה לרחובות של תל אביב, שהכירו את הסבא מזמן. הרחובות בלעו את הרגלים של הסבא, וחלקם עקצצו את הרגלים של הילדה. הסבא ירק שוב, וניגב את האף בעלה של צפצפה, לכל דבר יש שימוש, הוא אמר לילדה וצחק. הילדה הסתכלה על הצפצפה, כולה גזורה כאילו ספר קצץ את עליה. בכל כניסה לבית ברמת גן, איפה שגרה קודם, חשבה, יש עץ כזה גזור עגול. אף עלה לא יוצא מהקווים כמו בציורים שלה.

הסבא אמר, כשהם נכנסו לבניין גדול, שעליו היה כתוב :"דבר לילדים", אף אחד לא נשאר לספר. חוץ ממני, יש עלי אחריות גדולה. כמה שיותר אנשים יקראו, אנשים ידעו מה היה שם. כשתגדלי קצת תקראי הכל ותראי בעצמך.

החזה של הסבא התמתח, והילדה הרגישה מתיחה בכף היד, היא החזיקה חזק, שלום שלום, הגענו מרחוק, זו הנכדה שלי, באה לטקס, הסבא אמר, לשומר שבכניסה לאולם גדול בקומה הראשונה, שעל הדלת שלו היה שלט ועליו היה כתוב, 'לטקס הענקת תעודת עיתונאי צעיר'. הסבא אמר לילדה, בלחש תחכי פה , אני חייב לרוקן את הפרוסטטה . הסבא משך את היד שלו מן הידה שלה, והידיים של הילדה היטלטלו כמו ספינה טובעת, לצד גופה. פרוסטטה הילדה אמרה לעצמה בראש, והמילה הצחיקה אותה וניתזה בדמיונה יחד עם מה שהסבא רוקן בשירותים.

כשנכנסו לאולם, הסבא משך את הילדה לשבת בשורה השנייה, על השורה הראשונה היה כתוב מוזמנים, הסבא הסתכל מהר והושיב את שניהם בשורה השנייה. אז נישב קרוב למיוחסים , הוא אמר, והילדה דמיינה שבשורה הראשונה ישבו אנשים חשובים באמת. הילדה הסתכלה בעיניים קטנות על הילדים האחרים, שישבו עם ההורים שלהם, אף אחד לא היה עם סבא. הייתה ילדה אחת שישבה ליד כמה אנשים, אבל זה לא נראה כמו סבא שלה.

הסבא הוציא ממחטה מהכיס, והילדה התפלאה למה לא השתמש בה קודם כשניגב את הנזלת עם העלה, וניגב את המצח שלו, וקיפל את הממחטה יפה והכניס לכיס, מסדר את הישבן על הכיסא.

מיד התחיל הסבא לדבר עם האישה שישבה לידו, ילד מנומש ישב לידה ולא הסתכל לכיוון של אימא שלו או לכיוון של הסבא והילדה. הילדה שמעה אותו אומר לאישה, בקול המתנפח שלו, האימא של הילדה, כתבה גם, בעיתון של הגדנ"ע, ואז הוא הוסיף, והקול שלו הפך לבוכה, האימא גם כמעט וכתבה בעיתון של הצבא.

הילדה נזכרה שהסבא היה אומר שכמעט , זה בעצם קיצור של "קיש מירען תוחס", שזה בעצם לנשק את התחת, לא יפה להגיד, היא חשבה, ובכל זאת המשיכה להקשיב.

איש עם זקן עלה לבמה ועמד ליד המיקרופון ונקש בו עם הידיים, קריאה עמומה של תקתוק נשמעה באולם, הסבא התיישר והסתכל על הבמה. האיש דיבר במנגינה שטוחה, והילדה לא הקשיבה למילים רק למנגינה. כשקראו את השם שלה, הלב שלה הלך עם הרגלים לבמה והיא לחצה את היד לאיש עם הזקן, ואיש אחד עמד על הבמה עם מצלמה וצילם את התמונה שתהיה לה באלבום האדום מהפרווה שנים.

כשירדה מהבמה, העיניים הנוצצות של הסבא משכו אותה אל המקום שלה לידו. הסבא נשק לה, ואמר לה בקול צרוד, כשהלחי המדגדגת שלו נוגעת בלחי שלה, את דור רביעי לסופרים את מבינה? זה ייחוס הוא הוסיף,  והוא הצמיד את שני היודים והפך אותם ליוד אחד, ואז הוא הרים את הראש וליטף אותה מאחורה.

מודעות פרסומת