מעלית ושמה נבט חיטה

הלילה חלמתי שאני אוכלת בשר. לא סתם אוכלת, זוללת. מישהו שאני לא זוכרת מי הוא היה, מציע לי נתח בשר ענקי, שנדמה לחתיכת הבשר התלויה שאני רואה במעדניה, כל בוקר בדרך לעבודה, גדול מכפי מידות הפה שלי, ובכל זאת, אני מצליחה לנעוץ בו שיניים ואפילו ללעוס. הפה שלי מתרחב כמו צוואר הרחם בשעת לידה, ומתאים עצמו לנתח הבשר.

התעוררתי מבועתת, שקועה בחלום. לדקה שארכה נצח, לא הייתי בטוחה שלא מדובר במציאות. רק לאחר שקמתי, ובחנתי את המקרר, ואת המציאות, שנגלתה לי בבית, שוכנעתי שאכן לא אכלתי בשר. במקרר ניבטו אלי, מצוחצחים ירקות ירוקים מירוק, מוכנים אלי קרב. לופים ארוכים שכבו כמו חיילים במגירת הירקות, עליהם צמודים בסדר מופתי, מלפפונים שטופים, כל אחד נוצץ מן השני, עגבניות שרי שבסופר נדמו לי עליזות, גזרים מחודדי קרן, שכבו בתנוחה צייתנית ליד הלופים, הכל היה שם כמו בערב הקודם. נשמתי לרווחה.

יותר מאוחר, במשך היום, בניסיון להבין את הכניסה הבלתי חוקית של החלום המבעית לשנתי האורגנית, הגעתי למסקנה שהיה זה הבשר התלוי במעדניית דליקטסן בכניסה למשרד, והחלטתי שממחר, אכנס למשרד, מהצד השני, מבלי שאאלץ להביט במראה המזוויע, והפולשני של מה שנותר מבעל החי המסכן, שנתלה על קרס דוחה במעדניה.

כשהתעוררתי בבוקר למחרת, בבעתה מיששתי את מצחי כדי לבדוק שאגלי רוטב סמיך מזיל שומן בשר, לא דבק בו, כפי שנראה אלי בחלום. בחלום השני, ישבתי מול מראה, וליקקתי שומן מעצם של פרה. שאלוהים ישמור אותי. במשך כל הלילה, ישבתי מול ראי, והבטתי בעצמי מלקקת שאריות של שומן וחתיכות בשר מעצם של פרה. הלשון שלי, אדומה ובשרנית כמו שלא זכרתי אותה מעולם, ליפפה במיומנות מדויקת את פיני וזיזי העצם, מושחת את עצמה מעל כל זיז, ושולפת ממנו בעזרתה וגם בעזרת השיניים, שנדמו בעיני, בעזרת המראה, לניבים ענקיים, חתיכות בשר.

מעשה התלישה והחיכוך הזה, נעשה במשך שעות, ומדי פעם אגלי רוטב בשרי בצבעי ארגמן שחום, הוזלפו וניתזו מפי, ובנגר עילי, התיישבו על מצחי. כמו סימן שלא אוכל להיפטר ממנו. לכן מיד כשהתעוררתי , הרמתי יד מבוהלת למצחי, כדי לבדוק, האם אות קין דבק בי ומעתה לא אוכל לטעון כי אני צמחונית, שכן המעשים שעשיתי בלילה, הסגירו אותי. לא חשתי דבר, ומראת האמבטיה, למרות שהייתה הרבה פחות נקייה מזו שבחלום, ושאריות של קצף גילוח שלו עוד נותרה בו כמו כל בוקר, הסתירו לי קמעה את המראה, הקרבתי חזק את הפנים ולא ראיתי כל סימן.

חלום חוזר, זו כבר תופעה, כמעט כמו טראומה או ניסיון של הנפש לבדוק עם הגוף דבר כלשהוא, חשבתי. מוטרדת.

רצתי למטבח, והכנתי לי במהירות מיץ עשב חיטה, שתי כוסות, לא כוס אחת כמו בכל בוקר.

המיץ הירוק הסמיך הוגר לקרבי, מהר מכפי שהספקתי אפילו לחשוב. כמו מעלית בגורד שחקים, כבר שכן בקיבתי. פעם נוספת, אותה הרגשה, מהירות, ותחושת בחילה קלה נעימה. האח- הבריאות מנצחת חשבתי, אפילו את החלומות השחורים ביותר. הרגשתי רעננה ומסולקת שדים שחורים ורעיונות בלהה, שאין לי כל יכולת לקחת אחריות עליהם. הרגשת הרעננות החזיקה עד לצהריים, שאז התקשיתי להחזיק מעמד וירדתי מן המשרד, לקנות לי את מנת האורז המלא עם הירקות ב"גרין", ושוב בהסח דעת , עברתי ליד המעדנייה, והחיה המסכנה ניבטה אלי מחלון הראווה המציץ והמוני הנשים המטופחות שישבו מתחתיה , מתערסלות למרגלות החיה ההפוכה, פשוקת הרגלים, ישבו בעליצות, עם ספלי קפה מהבילים, ועוגיות מקרון, והן נדמו בעיני לעדת כלבות טיפשות, שרצות אחר שארית נבלה על הכביש , וכמעט נדרסות מרכב עובר, מרוב רצון לתקוע את שיניהן בשאריות בשר הנבלה שעוד נותר על האספלט היורק חום ודחייה.

בערב התקשיתי להסתיר ממנו את החלומות, התחושה שהתלוותה לחלומות, ואחזה בי של אשמה, הקשתה עלי עוד יותר לשתף אותו. בכל פעם שרציתי , הוא היה עסוק בחיתוך סלט, או בהכנת משקה חדש שלמד מספר המיצים הירוקים, ובלילה, כאשר חשתי שמלאה השעה, בדיוק ביקש ממני לעזור לו עם החוקן השבועי, שעשה בהקפדה נזירית פעם בשבוע . פי הטבעת שלו, נדמה בעיני באותו רגע לעין הדמיונית של החיה התלויה במעדניה. איזו חיה זו, חשבתי, ומדוע המחשבה שזו חזיר מבעיתה אותי עוד יותר, הרי אני כלל לא שומרת כשרות. הגערה שלו בי, הפסיקה את חוט המחשבה, את לוחצת?, נו מה קורה איתך?, רטן , כמו כל שבוע, שום דבר לא משתנה, חשבתי. רק החלומות הנוראיים אלו, מפריעים לשגרה המבורכת.

לאחר שנרדם, הבטתי בו , גוף רזה, יותר רזה בהרבה משהיה כשהכרנו. מצומק, נדמה כמו בתמונות הנערות שלו, הרבה לפני שהייתי בחייו. הוא חוזר אחורה בגיל ,  בסוף ימות לך כמו עובר, נזכרתי בדברי הצחוק של חברתי שהקניטה אותי לא פעם בשל כך.

הלכתי לשתות במטבח, אייריש קרם עד שארגיש מסוחררת, ואפול שכורה לשינה. כשאני שיכורה אני לא חולמת, נזכרתי. עמדתי מול המקרר ולגמתי לגימות ארוכות של איריש קרים. חטא סודי ושל הבקבוק החום שעמד ליד דברי המאפה, כאילו היה ברנדי של אפיה, תמים. כשפתחתי את המקפיא לקחת קוביות קרח, הביטו בי שקיות נבט החיטה, בהפתעה, השעה שהיו רגילות בה היא הבוקר, ולא שעת לילה מאוחרת, סגרתי מהר את המקפיא.

מחשבה טורדנית הגיחה יחד עם החום הנעים שהשרה האייריש קרים. האם אכן ניטל חינם של צבעים אחרים מחיי. האם לעד אשאר עם הירוק היצוק? גיחות למדינות אחרות, שהיו מדי פעם, כמו גם נסיעות ברכבת, יותר מרמזו, שיש גוונים נוספים, ולא רק שקיות מסודרות של נבט חיטה צייתני, או קולרבי שמרן, או מלפפונים רחוצים היטב, או עגבניות שרי, שלא ידעו דכאון ומחשבה הרסנית אחת בחייהם.

נפלתי על המיטה, הפנים בתוך הכרית, נחירות סלסולי האפון שלו, נשמעו היטב בכל החדר, אבל האלכוהול עשה את שלו ונרדמתי.

בחלום ראיתי אותנו, יושבים במסעדת פרובינציה, בה גם נישאנו מאוחר יותר, ומלצר סמוק עורף ,עם כרס ענקית, שמאיימת לפוצץ את החלוק הלבן שלו, מוכתם בכתמי אוכל, מתבדח אתנו ליד השולחן, ואנחנו מרימים כוסות זינפנדל לחיים ואז הוא מביא לנו על מגש עץ ענקי, חרוט בפסים שחתיכות שומן ישנות עדיין מציצות מהן, ולא אכפת לנו שהמגש עץ כזה, ועליו, נתח עצום של חזיר, מגיר שומן שמביט בנו בעיניים עגולות (השומן לא החזיר) ומעל נעוץ מזלג ארוך, דמוי חרב, עם ידית אדומה, כמוהו לא ראיתי מעולם.

הערתי את עצמי, אני יכולה לעשות כך. אני לא מוכנה להמשיך עם החלום המזעזע הזה, חשבתי. זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו, נזכרתי, כך אירע באמת. כבר שכחתי לחלוטין. בדייט הראשון שלנו, כך התרחש. שכבתי מאובנת, והרגשתי שהדבר שאני הכי רוצה לעשות, הוא לקחת את המזלג הארוך הזה עם  הידית האדומה ולתקוע אותו איפה שהוא.

מודעות פרסומת

פורים

בפורים של כיתה ה, כשכבר ידענו שהסוף מגיע והרגשתי שהשמים בימית נמוכים ודוחסים אותנו למדרכות המשובצות, אימא שלי התחפשה למכשפה. זה היה ככה: אחרי שאני חזרתי ממסיבת פורים במתנ"ס , היא התארגנה למסיבה של הגדולים. אני זוכרת את זה, כי היא אף פעם לא הלכה למסיבות. מופתעת, הסתכלתי בה מתארגנת. היא לבשה חלוק שחור כמו גלימה, ארוך ארוך והדביקה את השיער שלה עם חומר מיוחד לקרקפת, ועל הראש שמה מסיכה ממש ממש טובה. כזו שלא רואים ממנה כלום חוץ מעיניים קטנות מציצות. מתחת לגלימה היא לבשה גרביונים שחורים על כוכבים והיה לה מקל סבא עם שפיץ כזה מפחיד. היא שמה על הידיים כפפות, וממש אבל ממש אי אפשר היה לזהות אותה.  היא הורידה את המסיכה כמה פעמים ושמה פודרה מתחת, וגם טלק, כי המסיכה קצת נדבקה לה לעור. וכל פעם שהיא שמה את המסיכה, אמא שלי נעלמה ובמקומה עמדה מכשפה ממש מפחידה. לא יכולתי להפסיק לפחד כשהיא שמה אותה, למרות שידעתי שזאת היא, וכבר לא הייתי ילדה כל כך קטנה, כמו שאימא אמרה וצחקה לי בפנים, עם שיניים שבורות של המסיכה. כשקמתי בבוקר, ראיתי את אימא עם הגלימה שוטפת כלים ומכינה לי כריך לבית ספר. מה לא הורדת את הגלימה בלילה , שאלתי אותה, הורדתי הורדתי, אבל עכשיו לבשתי שוב. אני הולכת ככה גם לעבודה. מה עם המסיכה? שאלתי. כן, זה כל העניין, היא ענתה וצחקה חזק. לא כל כך הבנתי לאיזה עניין היא מתכוונת. כשחזרתי מהבית ספר, אימא לא היתה בבית אז הלכתי לנורית. נורית , לא הייתה באותו היום בבית ספר, כי זה היה היום חופשי שלה, ולכן היה בבית ריח של קציצות טעימות. התיישבתי במטבח ונורית נתנה לי קציצות ואורז בצלחת עם הפרחים הורודים שאהבתי. היא התיישבה מולי. מושכת את הכיסא לאחור בגרירה מעצבנת. את יודעת שאימא לבשה גם היום את התחפושת מאתמול, היא שאלה , בקול של מישהי שכמעט והולכת לבכות והאף שלה התחיל להבריק וידעתי שתיכף יצאו ממנו דמעות, כי נורית הייתה בוכה מהאף לא מהעיניים. אמרתי לה , שאני יודעת כי אימא אמרה לי וראיתי שהיא ממש התפלאה. אמרו לך משהו בבית ספר על זה, היא שאלה. אמרתי לה שלא והיא קמה וחתכה לי גם עגבניה והוסיפה לי לצלחת.  זה לא נוראה היא אמרה, זה יעבור לה. את יודעת כמו תמיד.  רציתי להגיד לה שזה לא כזה נורא בעיני, אבל ראיתי שהיא ממש עצובה מזה אז שתקתי והנהנתי להסכמה.

כשאימא חזרה, היא חזרה בלי התחפושת עליה. התחפושת היתה בתיק. אז שאלתי אותה מה הורדת אותה , והיא אמרה . בשירותים של המתנ"ס. מה את חושבת שאני טפשה, שאני אכנס הביתה עם התחפושת ואז כולם ידעו שזה אני. שיגעתי אותם היום, היא אמרה. וצחקה. אנשים מתים לדעת. אבל אני – כל פעם שהם מתקרבים ורוצים לגעת במסיכה, אני מנופפת עם המקל, והם נבהלים וזזים אחורה. מילה אני לא מוציאה מהפה. היית צריכה לראות איך אפילו מנחם מהצוות הקמה, עם כל האבו עלי שלו, זז בפחד. למחרת, היא שוב יצאה מאחורי הבית עם התחפושת וככה המשיכה . בבית ספר כבר מלא ילדים דיברו על המכשפה של פורים שנשארה. היו ילדים קטנים שממש ממש פחדו ושמעתי שיש מורות שמדברות שזה ממש אבל ממש לא מצחיק.

כל הזמן אנשים דיברו מי זה יכול להיות, וכשהיו מתחילים לדבר, הייתי מתכופפת לחפש דברים, כי לא רציתי שיראו שמשהו בפנים שלי משתנה, כי הרגשתי מבפנים, שמשהו משתנה לי מבחוץ.

נורית באה כמה פעמים לאימא, ושמעתי שהן רבו. אימא אמרה לנורית, אני לא שואלת אף אחד ונורית אמרה לה כל הזמן את מגזימה ואת פוגעת באיילת. ביום אחד, אולי כבר אחרי שבוע, שאימא לא הפסיקה עם זה, נורית באה אפילו עם עמיר אלינו ועמיר אמר לאימא, זה ממש אבל ממש מוגזם . וזאת הייתה הפעם הראשונה שאני שמעתי אותו ממש מתערב . ואימא אמרה מה כל כך מוגזם, מה משגע אתכם? לא מפריע לכם שאנשים מפחדים ממכשפה בימינו. עוד מעט יתלו אותי מרוב פחד. נו, אז עמיר אמר, אז לא סיבה להפסיק עם השטות הזאת? לקחת את זה רחוק מדי, וזה לא מתאים פה. "מתאים פה", אימא חזרה אחריו בלגלוג, יש מקום שזה מתאים יותר? היא שאלה ולא חיכתה לתשובה. גם אני ידעתי שכולם משתגעים מזה, כי שמעתי שכל הזמן מדברים, גם בבית ספר, וגם בשבילים. בלילה חלמתי שתולים מכשפה על העץ אקליפטוס ליד הבית כנסת, וכשכולם מגיעים ומורידים את המסיכה, אין מתחת לה, כלום, רק איזה צמר גפן אפור כזה מגעיל.

רציתי לספר לאימא את החלום אבל היא לא נתנה לי כי היא דיברה בבוקר, על מיליון דברים בבת אחת, היא אמרה לי איך להכין את האוכל ולשים בטוסטר, ומה לעשות עם זוטא הכלב לא לשכוח להוציא אותו מאחורה, כי מקדימה, הוא מקלקל את הגינה. היא עבדה אז במשתלה של ניר אברהם, שזה היה מושב לידנו. היו לה מיליון עבודות, ובשביל העבודה הזו, היא נסעה בהסעה, וגם בהסעה היא נסעה עם התחפושת. אז יתחילו לדבר גם בכל המושבים, אמרתי לה, והיא אמרה, נו אז מה זה משנה, שידברו, שידברו בימית, שידברו במושבים. אבל לא הבנתי איך האנשים מניר אברהם לא אמרו לאנשים ימית שזו אימא שלי, הרי עם ידעו שהיא עובדת שם והיא פתאום לא מגיעה. מה אם לא שמו לב?

אימא אמרה לי :לא חשבתי שאני אהנה כל כך, ממש יהיה לי קשה להיפרד מהמסיכה הזו, אני רואה מתחת את העיניים המפוחדות שלהם, שירגישו קצת מה שאני מרגישה כל החיים. את זוכרת לשים את החזה עוף בתוך הטוסטר על ניר כסף?  היא שאלה, והתארגנה ליציאה. ההסעה שלה יצאה לפני הזמן שאני הייתי יוצאת לבית הספר.

כמו שזה התחיל ככה זה נגמר. כמו כל הדברים אצל אימא שלי. פתאום היא לבשה בגדים רגילים ויצאה איתי להצגה במתנ"ס . כשההצגה הייתה באמצע, הסתכלתי הצידה וראיתי שהיא לא יושבת לידי. כשהגעתי הביתה היא אמרה שהייתה לה מיגרנה ולכן הלכה הביתה. ועכשיו היו הרבה ימים שהייתה לה מיגרנה.

אחרי הסיפור הזה, אני לא יודעת אם מישהו ידע שזו הייתה אימא שלי או לא, אותי אף אחד לא שאל ואני לא סיפרתי.

אחרי איזה זמן, באמצע שיעור באה אהרונה המנהלת, נכנסה לכיתה, ואמרה בקול רם, שהיא קוראת לי אליה. אני התביישתי ויצאתי כי היא אף פעם לא קראה לי. גם אסתר, הסתכלה על זה מוזר. ואז בחוץ אהרונה אמרה לי שהיועצת של הבית ספר, תמר שבכלל לא הכרתי טוב, חוץ מבפנים, רוצה לדבר איתי. היא ליוותה אותי לחדר של היועצת. ונכנסתי בדלת הכתומה שעליה היה מודבק בריסטול עם שיר שאהבתי והייתי תמיד עוצרת לקרוא אותו בהפסקות.

תמר שאלה אותי מה שלומי, ומה שלום אימא, ואיך הלימודים. ואז היא אמרה לי שזה מצב מיוחד לגדול בלי אבא, ושאני יכולה תמיד לשתף אותה אם קשה לי . חיכיתי שהיא תדבר גם על אימא, אבל היא דיברה רק על זה שאין לי אבא, וכל כך התאכזבתי. טיפשים חשבתי, טיפשים, מדברים על מה שבכלל לא איכפת לי ממנו. סתומים. ויצאתי משם ובחיים לא דיברתי יותר עם אף אחד על זה.