עילת הסגירה: חוסר אשמה

עילת הסגירה: חוסר אשמה

בבקשה תשב אדון חיים, תשב. הצביעה שפרה מנהלת בית הספר , על הכיסא שעמד מולה, חיגר, רק מחכה שחיים ישים עליו את ישבנו הצמוק, העטוף במכנסי הכותנה, האחוזים בחגורת עור מהוהה, שמעליה קשורה בטנו הקשיחה, ועליה החולצה הלבנה המעומלנת שלו. בטי לא שוכחת לעמלן אף חולצה. הוא משך את הכיסא בעדינות אחורה והתיישב.

תשמע אדון חיים, אנחנו החלטנו כמו שאתה יודע, כבר לפני ארבע שנים לקרב את הילדים לשואה. הילדים האלו הם דור שלישי, כבר לא ממש מכירים את הסיפורים ממקור ראשון, וחלקם עד שלא הופעתם בפניהם חשבו שניצול שואה זה משהו שכתוב עליו רק בספרים. חיים חייך אליה, חיוך גדול, והנהן בראש. בוודאי בוודאי, אני מבין הוא אמר.

השיחה הזו קשה לי מאד, היא אמרה פתאום, בלי כל הכנה מוקדמת. מה קשה לה הוא חשב, הוא קיווה שהיא לא עומדת לספר לו, שגם היא בת לניצולי שואה , ונדמה לו, שגם שוחחו פעם על המשפחה שלה, וזה לא הופיע בסיפור שלה. ממש בימים האחרונים הגיע אלינו מידע, המשיכה המנהלת שפרה, כמעט לוחשת, שאתה..איך להגיד זאת..אתה..אתה.. לא ניצול שואה, היא סגרה ופתחה את פיה חליפות, כמו הקרפיון , בראש השנה , על קרש האמבט.

סליחה חיים אמר לה..סליחה? מה את אומרת?

אני ממש מצטערת חיים שאני צריכה להגיד לך דבר כזה, באמת, לא חשבתי בחלומות הכי שחורים שלי, שאצטרך לעשות דבר כזה. את איש מבוגר, ואני מאד מעריכה אותך והכי חשוב, הילדים, הילדים הם באמת אהבו את הסיפורים שלך. .הסיפורים שלך..פתאום למילה סיפורים היה צליל לעגני באוזניו.

מה זאת אומרת הגיע מידע? איזה מידע? מידע מהאינטרפול?, הוא גיחך.. וגרד בפדחתו.

לא מהאינטרפול, אבל מידע מבוסס, הקול שלה נשמע לו קצר רוח. אנחנו יודעים שעלית לישראל כבר ב- 1935 , זה לא מידע כל כך רגיש ומסובך להבנה, אדון חיים היא הטעימה, והטון שלה עלה במקצת. מי שעלה לישראל ב-1935 לא יכול כמובן להיות ניצול שואה היא הוסיפה, בטון הכי מורתי שלה.

אני לא יכולה לפגוע בילדים, בנשמות רכות, ולא להגן עליהם מפני מידע לא נכון, זה התפקיד שלנו כמחנכים, ושלי כמנהלת.

ותראה גם לא היתה לי ברירה, ועד ההורים ממש לחץ עלי ונאלצתי להגיש תלונה במשטרה.

אי אפשר היה לעבור על זה לסדר היום, אני כמנהלת לא יכולה להתעלם ממידע כזה, היא שוב ושוב הרימה את כפות הידים מהשולחן לצידה גופה וחוזר חלילה.

נשמע רעש ליד הדלת, ושפרה המנהלת הרימה קולה וצעקה- שאף אחד לא יפריע לי , הרעש הקל שהיה ליד הדלת פסק מיידית. אז איפה היינו מר חיים. תראה אני מצידי, הייתי ממש ממש אבל ממש שמחה, לגלות שזו טעות ושאכן עברת את הזוועות המחרידות האלו. כלומר אתה מבין , לא שמחה שעברת, אלא הייתי שמחה לגלות שזה לא נכון. טוב, לא משנה, איך שלא אומרים זאת, זה פשוט מביך.

תראה אני עצמי, מלבד מהגשת התלונה במשטרה, לא מתכוונת להיות פעילה בהליך הזה, מבחינתי אם המשטרה לא תעשה כלום זה גם יהיה טוב, אבל כנושאת משרה , הייתי חייבת. תבין אותי, היא גלגלה מולו עיניים כשלחלוחית של זיעה ניבטה מהן.

חיים הביט בה , מבעד לדוק הקטרקט או דוק אחר שניתן לדמיין, וחשב מה עושים, אין לו אפילו רעיון דל מה להשיב לה לאישה המסכנה הזו, לנושאת המשרה הזו.

הוא שמע את עצמו שואל אותה- מתי הוגשה התלונה ולא הבין אפילו מדוע שאל שאלה שכזו.

כבר לפני שבוע ,מר חיים, כבר לפני שבוע.

אם כן עלי להמתין בסבלנות בבית להגעתם. אפילו המן התאפק אמר לה מר חיים וחייך , חיוך קטן קטן.

כן, יש להמתין בסבלנות, חזרה אחריו שפרה המנהלת.

אתה יודע הסיפורים שלך נשמעו ממש אותנטיים, אני לא הייתי חושבת, אני באמת מאמינה שלא הייתה לך כל כוונה רעה , או כוונת זדון. השואה הנוראה הזו, באמת יכולה לבלבל בני אדם. אבל המקור- לפחות לילדים- חייב להיות מקור מהימן, היא אמרה וזקפה את גבה, פתאום, מגובה המשפט.

מקור מהימן, חזר הפעם חיים הוא על דבריה, ומשך את הכיסא לאחור, משיכה ששחררה את כל האוויר בפניה של שפרה המנהלת, וידיה התרופפו על השולחן, ועיניה הביטו בו בערגה לשנייה שיסגור את הדלת מאחוריו. וכך עשה, עוד לפני שפנתה לומר לו שלום. הוא, מכנסי הכותנה שלו, החגורה , הבטן המוצקה, והחולצה הלבנה המעומלנת, שמעליהם ראש עם פדחת עגולה, כהה, ופנים חרושות קמטים קמטים בצורה של חיוכים, כל אלו, כבר לא היו בחדר שלה, אלא , הלכו במהירות, מחוץ לבית הספר, על השביל שמוביל לבית. לבית שלו ושל בטי.

כדאי שלא אספר לבטי חשב, ההמתנה למשטרה לא תועיל לה ובוודאי לא תקדם משהו.

הוא עלה במעלית, לחץ על מספר שלוש באצבעותיו השמנמנות, בציפורניו, הגזורות ישר, עם חצאי הסהר המדויקים, ובאפו כבר הריח את הריח הכי טעים בעולם של מרק העוף של בטי. הדבר היחיד שיצטרך להסביר, זה מדוע שב הביתה מוקדם יותר .

בטי אכן הופתעה, סדר היום שלה לא כלל הגעה שלו, כל כך מוקדם, והבקשות שלו לקבל ארוחת צהריים לפני הזמן הרגיזו אותה עוד לפי שהתרחשו, היא הטרוננה, שוב ושוב עד שנרגעה, כשלא השיב לה במשך כמה דקות.

חיים התיישב על יד המכתבה שלו, באיטיות, הרגיש כל שריר בגוף, מעין תפישת שרירים פתאומית. הוא הביט בניירות שלו, ערימות ערימות של ניירות, מן הצד האחד דברי פרסום שהיו מחולקים תדיר בתיבות הדואר, בכל יום היה מרים עשרות כאלו, ונוטל גם מפח המיחזור ניירות, מעטפות ריקות, של דברי דואר שהיו מקבלים הדיירים בבניין. גבן האחורי של המעטפות היה הנוח ביותר לרשום לעצמו פתקים עם שברי זכרונות, או תוכניות כתיבה. כתב היד שלו עיטר את החלק האחורי של כל הניירות, כתב יד עגול, ציורי, מיוחד. הוא הביט בטיוטת ספר הזיכרון, הטיוטה האחרונה, העותק שעבר כבר הגהה , נמצא בסדר דפוס. ספר הזיכרון של העיירה שלו, שעליו הוא עמל כבר יותר מעשר שנים, מאז מלאו לו שבעים שנים. במפגש האחרון של יוצאי פינסק, שאליו התלווה עם בטי, פגש שם את אהרון ב., שגם הוא היה בן הכפר שלו, ואז באותו הערב גמלה בליבו ההחלטה. הכפר שלהם נמחק לחלוטין, ולאחר שבנות הברית ניצחו את הגרמנים, הקימו הרוסים שם עיירה קטנה, נושאת את אותו השם של הכפר שלו, כמה קילומטרים ספורים מן המיקום המדויק של הכפר שחרב. כמעט כולם לא שרדו. רק שלוש משפחות, ביניהם הוא שעלה לישראל באלף תשע מאות שלושים וחמש. באלף תשע מאות שלושים וארבע אחרי שעברו עליו , על אמו ועל חמשת אחיותיו, שמונה שנים נוראיות של רעב ולאחר שאחותו הבכורה נפטרה ממחלה, החליט שהוא חייב לצאת ולעזור, בפרנסת המשפחה. המשפחה כולה הייתה על כתפיו מאז שאביו מת מדלקת ראות, כשהיה בן שש. הוא נפרד מכולן, בלילה מלא דמעות, לקח אתו את המזוודה עם המיטלטלין, הבגדים הכי יפים שתפרה לו אמו, המצרכים הכי חדשים שיכולים היו לקנות לפני הנסיעה ונסע שבוע וחצי בכרכרה ואחר כך ברכבת כמה שעות לפינסק, העיר הגדולה. שם הדברים התגלגלו כך שהכיר את בטי, עשה את עסקת חייו לכאן ולכאן, קנה במעות מהוריה האמידים, את עתיד אחיותיו, וקיווה שהבשורות שמלמד אותו ליבו אודות זוגתו , יתבדו.

מרגע שעזב את הכפר , שלח לאחיות ולאמא דמי קיום חודשיים. כשעלה לישראל, למרות המצוקה של הזוג הצעיר, שכבר היה מוטרד בגידול עוללה אחת ועוללה אחרת שעמדה לצאת לעולם, ולמרות התנגדותה הנחרצת של בטי המשיך לשלוח להן דמי קיום. אפילו אם נצטרך לרעוב הוא היה מסנן לבטי בכעס, בכל מרי שלה הריבים שלהם נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה, בלחישות נחש רושפות, בין הסדינים, בחדר הקטן, בו נמו כבר יחד איתן שתי עוללות.

"וכל הכספים, היו לחינם", הטיחה בו בטי, שעה שהגיעו הידיעות. את מחאתה של בטי, כאילו זרק את הכסף באיזו השקעה מטורפת על אדמה באחוזת בית, לא שכח עד היום. כאילו יכול היה לדעת, שאודים מוצלים יגיעו מן הכפר ויספרו לו – שאפסה התקווה, שאין שאין כל סיכוי לחיים, וכולם , כל יושבי הכפר שלו, הכפר היפה שלו, מחוז געגועיו, שבילי הבוץ בחורף, עלי השלכת בסתיו, בית הכנסת אליו היה הולך עם סבו האהוב, הנשיקה הראשונה, תחת החציר בכניסה לארווה של הגויים, והאחיות והאימא, שבט מאוחד, ואהוב שלו- כולן התמוגגו עם הרוח, עם הרוח הנוראה שסחפה עמה הכל.

וכעת הוא ממתין למשטרה. שיבואו, הוא משתוקק לספר להם את הסיפור הזה שוב ושוב. הוא רק קיווה שאם התלונה תיגנז היא תיגנז מחוסר אשמה ולא מחוסר עניין לציבור.

מודעות פרסומת