יללה של געגוע

ברוריה החתולה, פתחה עין אחת בלי להזיז את הראש והביטה בשובל הזהב שנשפך מהשמש. הייתה לה יכולת לפתוח רק את העין השומרת, כי העין השנייה, הייתה עצומה ומונחת עמוק על הרגל שלה, בתנוחה כזו, שככה ג'קי ידע תמיד -כבר מרחוק שזו ברוריה. ג'ינג'ית היא היה כמו כל הג'ינג'יות שבחצר, אבל רק לה הייתה ההליכה היציבה ואת השכיבה המפורקדת כל כך. היא ממש עגבה על המרצפות של המרפסת כששכבה עליהן. הכל התיילל לפי הזמנים שלה. גם אצלו הכל התנהל לפי הזמנים שלו, והיו להם גם את הזמנים שלהם.

כשהוא האכיל את התרנגולות, היא רק הזדקפה קלות והביטה בו, אין מצב שחתולה מיוחסת כמוה תכנס ללול מעופש עם תרנגולת שמנה אחת, שמשמחת אותו כל כך עם ביצה אחת ביום. אפילו שאני לא מטילה כלום, אני עדיין יכולה לשמח אותו היא חשבה.

כשקטף את המנגו, או טיפל בעצים היא ישבה למרגלות העצים.

כשעדר וניכש בגינה, היא המשיכה לשבת ולהתבונן בו או לעשות עצמה ישנה.

הגינה הייתה הממלכה שלהם. שלה ושלו. הוא הכיר בה כל פינה וגם היא. ומלבד הפעם שבה בלעה את עצם הדג, שהוא אסף לה מאיזה שהוא מקום, מהר מדי וכמעט נחנקה, הכל זרם באור שמש חתולי, שליו , שרק ציוצי העורבנים הפריעו בו לשלוות המקום.

שום דבר לא הכין אותה ליום שבו ראתה איך הוא בקושי מרים את עצמו לקטוף מנגו. משהו בדמותו הזקופה , בגבו הגאה, בהליכתו הזקופה כמו שלה, דעך פתאומית. היא חככה בין כפותיה הלבנות וניסתה להיזכר אם אי פעם ראתה אותו ככה. את דוד ג'קי שלי,ונזכרה שלא. או שהוא רקד ריקודי עם בזיכרון שלה מכיתה א' או שהוא מי שהרשה לה להיכנס אליו למקלחת כשהייתה קטנה עוד יותר ולראות בפעם הראשונה בחייה גוף גברי, או שהוא מי שטייל בשבילי הארץ, שר, או עדר וניכש, עדר וניכש ואסף גרוטאות. ופתאום, ברוריה הבחינה, שהוא לא עושה את זה באותו חן, ושהוא כמעט ולא עושה את מרבית הדברים בכלל.

אחר כך היא שמעה שדיברו שהוא חולה. משהו שעובר. הוא לא יצא כמה ימים לגינה ולחצר. ואחרי כמה ימים, יצא ישב על כיסא בחוץ והביט בעצים ונתן לרוח לעבור לו בין החולצה לגב. היא התחככה לו ברגלים, ביקשה ליטוף, הוא הוריד יד עייפה, איטית להחריד וליטף אותה. שאלוהים ישמור זה היה הליטוף הכי סובל שהיא קבלה ממנו בחיים שלה. היא הרימה אליו את הראש וראתה שהוא ממשיך להסתכל בעצים.

אחר כך הוא שוב לא יצא כמה ימים לחצר.

יומיים לפני יום הסדר, כשדלקת הראות של דוד ג'קי לא עברה, למרות הטיפול, הוא התבשרנו שסרטן פשה בכל גופו. שום דבר לא הכין לא את ברוריה לא אותו ולא אותנו להודעה כזו. אפילו עצי המנגו שבהם טיפל ביד מסורה משך 30 שנים, והתרנגולת הזקנה, אף אחד מהם לא חשד בדבר.

גם כל המאורעות שבאו אחר כך, נדמו כמו גרגירי אבק שקשה להבחין בהם כשנמצאים ממש קרוב ורק מרחוק אפשר לנסות ולהבחין מה קרה פה בכלל.

הרופאים אמרו "שזה" ייקח הרבה זמן בין שלושה חודשים לחצי שנה.

"זה"- היה הכול, וזה לפתע נעצר בחריקת בלמים.

השבוע הראשון, נראה היה מבטיח. הוא אכל, התחזק, כבר כמעט יצא לטפל בעצים. בשבוע השני, התיאבון נעלם, והמנגו נראה רחוק מאי פעם. הוא המשיך לבקש לסגור את הרשת בכל פעם שמישהו נכנס או יצא למרפסת ולחצר, הוא המשיך לבקש לסגור את האור בכל חדר כשיוצאים ממנו, והמשיכו לשמור עבורו את כל האוספים במקרר. קופסאות ישנות, שאריות של מזון. פתאום הן הפכו לתכשיטים, לחפצי קדושה. בשביל מה היו כל הוויכוחים כל הזמן. הכל נראה תפל. אז הוא אסף את כל מה שראה. אז מה. אבל הוא אסף גם אנשים. הוא אהב , וחי וטיפל. ופתאום ברוריה ראתה שהוא מתנהג ממש כמוה. מתלטף כל הזמן. אנשים באו והתיישבו, והוא ליטף. אנשים בכו, והוא ליטף. אז הם החזירו ליטוף. גילו שזה ממכר. אם מלטפים אותך, אתה לא יכול שלא ללטף בחזרה, זה הקסם החתולי. ברוריה הייתה ממש ממש מרוצה. הוא למד ממנה הכל. היא עוד לא ממש הבינה למה הוא מיישם את זה עכשיו ומה באמת קורה, אבל המצב נראה לה די סביר.

תוך שבועיים הוא כחש יותר מהגבינות שאהב לעשות, הצטמק יותר מהזיתים שאהב לדפוק ולבקוע ולכבוש. הכתפיים הפכו עצמות, והבכי שהרעיד אותו, הרעיד אותן כמו שהרוח יכולה להרעיד את ענפי העצים בלילה סתווי במיוחד. הוא הציץ בחצר ובגינה האהובה שלו, בחצי עין, כשהוא ישוב על הכורסה הגדולה, לא מוצא בעצמו כוחות לקום ולצאת.

בשבוע שאחרי, הוא דיבר, יותר ממה שדיבר כל חייו. וברוריה ידעה, הוא חתול- אדם, לא כזה שמדבר הרבה. אין מה לבזבז את החיים על דיבורים, כאפשר פשוט להתחרדן או להסתובב בגינה או סתם להתלטף עם אחרים. אבל עכשיו היו לו דברים לסגור, הוא דיבר על כל מיני עניינים , וכולם ענו לו, אבל הלכו הצידה למטבח ובכו.

היה אביב, זו העונה האהובה ביותר על שניהם, וברוריה ממש התפלאה שהוא לא מצליח לבלות את האביב בחצר. הכל דמעות, ועצב, ואפילו הדלת של הבית נפתחה וחרקה פתאומית בבכי. הכל נמלא עצב כל כך עמוק, שרוב הזמן עבר על ברוריה בניסיון פשוט להפוך לחתולה בלתי נראית, ולהסתתר מאחורי עץ הלימון, שהוא כל כך אהב.

והלילות הפכו דחוסים , והשתיקה הייתה קשה מנשוא. כל כך הרבה עצב התמלא בבית שהיה כל כך חתולי ושטוף שמש, במהירות כזו גדולה, חשבה ברוריה , אפילו ההתפרקדות כבר לא הייתה אותה התפרקדות. שום דבר שעשתה קודם לא היה מהנה עכשיו. ניטל החן מהכל.

הימים אצל ברוריה עוברים בעצלתיים. זמן חתולי הוא זמן מתמרח, מתלטף. אבל גם במושגים של ברוריה זה היה בלתי נתפש, יומיים לפני ערב הסדר, שזה יומיים לפני שנחום החתול של צילה מתייחם, ועד ליומיים אחרי יום העצמאות, זה בדיוק הזמן שזה לקח. חודש ויומיים. בלילה האחרון, הם היו אתו כולם בחדר, הוא עצמו לא ממש היה שם. זו הייתה הנשמה החתולית שלו, הוא התלטף בכוח, מיאן להפסיק להתלטף וילל בכל הכוחות שנותרו לו. עוד לפני שעלה הבוקר הלב שלו הפסיק לפעום. ואז הם יללו כולם.

אומרים שהזמן מרפא . הוא לא. רק עכשיו, חמישה חודשים אחרי יום העצמאות, אני בכלל מתחילה לתפוש, מה קרה לדוד שלי ג'קי ולנו בחודש אחד ארור.

ברוריה עוד שם. גם התרנגולת השמנה. אבל כמו שהיא אומרת שום התפרקדות כבר לא אותה התפרקדות. ושום ליטוף לא דומה לליטופים שלו. היללות שלה הן בעיקר יללות של געגוע. היא מרגישה אותו בין המנגו, ליד עץ הלימון, והיא יודעת שהוא רוצה שימשיכו ללטף, כי ככה זה כשאתה בן אדם עם נשמה חתולית.

 

מודעות פרסומת

היונות של איריס

אמרתי לך לסגור את החלון. תסגרי . תסגרי. את לא שומעת אותי?! ת ס ג ר י. גם את החלון במטבח. החלון במטבח. החלון במטבח!! את לא סגרת את החלון בחדר שלך. תסגרי כבר נו מטומטמת תסגרי. היא רואה אותי. היא רואה אותי. די!!!! היא רואה בפנים, היא רואה בפנים. נו למה לא סגרת הכל. מה סגרת הכל? לא סגרת. היא רואה הכל, אני מרגישה, אני רואה שהיא נכנסת לי לגוף. תלכי אליה עכשיו ותגידי לי שתפסיק להסתכל או שאני שובפעם ארד אליה. את לא הולכת. את לא הולכת, כלבה!!את לא הולכת, את הולכת אליה ומדברת אתה שתעשו לי ניתוח בלי הרדמה, בחדר מדרגות וכל השכנים יבואו ויסתכלו לי בפנים. היא תכננה הכל ואת תכננת אתה ביחד. למה? למה? את אימא את? את אימא את? אימא? תבואי הנה, תדפקי על החרך הזה שלא יכנס האור, היא יכולה הנבלה הזו לראות מחור קטן, מכשפה שאלוהים ייקח אותה. איך את הולכת לאט, את לא מבינה שזה דחוף, כל הזמן את אוכלת ובסוף את כזו קטנה בכדי שיהיה לך מה לבכות כל הזמן, שירחמו עליך, את לא מסכנה. אבא השאיר לך הכל בשבילי ואת לקחת את הכל. אל תשבי שם, תשבי ליד החלון שאם זה יפתח תסגרי עם היד.

כל הזמן את אוכלת . את אוכלת לאבא את הכסף ואני מה יישאר לי כלום. אבל אני לא צריכה כלום, אני סתם מי ..כל. מי…כל. מי..כל. זוכרת את איריס הזונה הזאת ששמו איתי במחלקה בפעם שעברה. היא גם נולדה בבית יולדות הקריה, ראיתי לה בניירות, והיא גנבה לי את השם, אמרתי לרעיה תגידי לה שתחזיר תגידי לה שתחזיר כי היא זונה. והיא סתם השם בכלל לא מתאים לה, הוא לא שלה, היא ארס אני איריס.. נכון שאיריס זה פרח? נכון שאיריס זה פרח. למה את לא עונה. את אוכלת? את אוכלת לאבא את הכסף. את גמרת את אבא, הוא רצה לראות שאני אגדל ואת גמרת אותו. פעם הבאה שהמשטרה תבוא אני אגיד להם שאת רצחת. תראי אני אקח כדורים ואני אגיד להם שגברת חנה חירותי, כן כן, זאתי הקטנה זאתי שנראית לכם כזו מסכנה, היא שמה לאבא שלי תרופות בתה והוא הלך, השאיר אותי ככה זרוקה אתה עם הקטנה הזו שהיא בכלל לא חלשה. איך הוא אמר לי שהוא לא יעזוב אותי אף פעם והוא הלך. מי שהולך לא לובש את האפודה הכחולה הכי יפה שיש לו. הוא לא ידע שאת הורגת אותו בתה.

למה את מושכת את הכיסא, את לא מקשיבה לי. תקשיבי לי תקשיבי לי תקשיבי לי! אני אהרוג בפעם הבאה את ד"ר שינמן, הוא אומר לואדים לתפוש אותי חזק, נהיה לי כחול בידיים, אין להם לב, אין להם לב. לא היה לאבא כלום בלב, את סתם אמרת את זה לואדים שבא לקחת אותו באמבולנס. גם למה ואדים בא לקחת בן אדם שמת ששמו לו רעל בתה? רק בגלל שידעו שאת אמרת להם משהו קודם. את כל הזמן אומרת גם לגברת רייכר . אחרת היא לא הייתה מתקשרת כל הזמן למשטרה. שיבואו לה הנאצים שוב פעם. פעם הם לא באו לה אז עכשיו יבואו לה.

אין לה כלום בחיים רק כל הזמן לחפש להיכנס לי לגוף עם העיניים שלה, ולראות מה יש לי בפנים. בפנים של הבית שלנו אסור שמישהו יראה, את שומעת אותי. אבא אמר שהוא ישאיר לי את הדירה ושאני יוכל תמיד לרדת ולשחק עם היונות בכיכר. עכשיו גם את אמרת לבן זונה הזה להדליק את האש בכיכר שהיונות לא יבואו אלי. תתקשרי לעירייה. אמרת שתתקשרי. תגידי להם שהם שינו את השעות, תגידי להם שהם שינו את השעות. מה את מפחדת. את כל הזמן מפחדת. גם מאבא פחדת. אני לא פחדתי מאבא, כי הוא פחד ממני. זוכרת איך היה הולך כשרק הייתי מתחילה לדבר? ואז הוא היה אומר כשהיה חוזר שלא יעזוב אותי אף פעם אבל אני לא האמנתי לו, שקרן, שקרן, גם את שקרנית, את לא התקשרת לעירייה, ואת לא אמרת להם להפסיק לשים את ערן צור , את לא. אמרתי לך את המספר ה 6972222 מה קשה לזכור. יש לך מוח של ציפור. את לא אימא, את אין לך כלום בלב, לב של אבן. אני אשים עליך אבנים ליד הפחים של הזבל שאת לא תוכלי לנשום. מי ימצא אותך, פיצי וניצי המפגרות שאת מורידה להן שאריות מהג'יגי שלך. איכסה על הג'יגי שלך. לכי תביאי ללוריטה את הג'יגי שהיא תאכל אותו, שהיא למדה אותך להגיד ככה שהיא תאכל אותה ושלא תשלח את הבן שלה המסריח להסתכל לי בראש, הוא יש לו עיניים של רנטגן. שלא יתקרב לדלת שלנו, תגידי לה. לאן את הולכת? את לא הולכת. את יכולה להתקשר כאן. כאן. את שוב פעם לא שומעת. אני אצרח את תשמעי. שתמותי !! שתמותי!!!

 

מה השעה? מה השעה? אה..אה…אאח…מה השעה? כבר חמש בערב. את נתת לי כדור שישנתי. נרדמתי כי הייתי עייפה? ממה נהייתי עייפה מזה שאנחנו לא הלכנו ליונות כבר חודש, שאני לא יצאתי מהבית הזה. ממה נהייתי עייפה. מאיזה חולשה? למה שיהיה לי חולשה? אני רואה שאת היית במטבח, מה עשית כשישנתי, מה עשית כשישנתי, שוב פעם הלכת אליה, תכננתן שוב פעם את הניתוח. תשבי לידי. יופי ככה, התקלחת. יופי. אוי אני כל כך רעה, אני כל כך רעה, מה אני עושה לך, תראי את הידיים שלך, רק כחול וכחול, ועצמות, אוי אוי, תחבקי אותי, אוי אוי, תהרגי אותי כבר נו תהרגי אותי, שימי לי בתה משהו, ד"ר שינמן הביא לך מספיק נכון? את לא יכולה לאהוב אותי ככה אל תגידי. מה למה? כי אני רוצחת אותך כל יום. איזה חיים זה. אל תשימי אותי בברבי, אל תשימי אותי בברבי, אני יודעת כן אני יודעת שאת לא רוצה..אל תשימי אל תשימי…אני אלטף אותך בראש, ליד החבורה, אני אלטף אותך, אמא..אמא..

כבר בוקר נכון? בואי נלך ליונות. יש לי כח היום. כאילו יופי את שמחה. את רוצה שאני אמות. אני לא צריכה שתעזרי לי להתלבש, אני לא תינוקת. את תחנקי אותי עם הריצרץ. את תרדי לבד קודם ואני ארד אחרייך שהכלבה לא תחשוב ששתינו הלכנו ביחד ואז היא תגיד שוב פעם למשטרה.

תחכי לי ליד פיצי.נו למה את מחכה. תלכי. תביאי את התיק. תביאי את התיק, אי למה את מושכת, ככה? אני אראה לך. נעים לך? אז למה את משכת לי? למה את משכת לי? תקומי, מה את ככה כמו סמרטוט. מה את בוכה, תלכי כבר. יופי תסגרי בשקט, היא תבוא אמרתי לך שהיא תבוא, אני רואה מהחור אם את אומרת לה מילה.

גם מיצי תגידי לי אל תדאגי, היא יודעת יפה מאד מה את והכלבה עושות לי וגם הבן של לוריטה, חולירע שימות.

מה את שוטפת אין לך שום דבר, עכשיו היא תראה שאת פתחת את הברז בחצר. יוצא ממנו דם את לא רואה, תסגרי , תסגרי. ש..ש…ש..נו. בואי.

אל תסתובבי אחורה, אל תסתובבי, תלכי ככה רגיל עם היד שלך בשלי, את רואה איך אני אוהבת אותך. עכשיו אם היא מסתכלת בחלון, היא לא יכולה לעשות לנו עין, כי שמתי לה את ניר טואלט עם החרא ליד הדלת. מה את מסתכלת עלי ככה, תסתכלי קדימה שלא תחשוב אפילו שאנחנו מדברות.

ד"ר שינמן אמר לך שאת צריכה לדבר איתי. אבל את חושבת שאני מפגרת, רק אם לקחתי את התרופות אם לקחתי את התרופות ושיהיה לך שקט. תפסיקי לבכות. תפסיקי לבכות !!!!!!!!מה אתה מסתכל, יאללה לעוף מכאן, זה לא עניינך, אני מדברת עם אימא שלי, תתנפנף. תתנפנף. הם לא באות כי הוא פותח הרבה את האש והמים הן מפחדות. תראי יש 1,2,3,4,5,6,7,8,9,10,11,12,13,14,15,16,17,18,19,20,21,22,23,24,25,26,27,28,29 היו בפעם שעברה 37. הוא רצח אותן עם האש והמים שלו. לא משכתי לך את היד, רציתי שתשבי על הספסל ליד, מה כואב לך? מה כואב לך? תפסיקי לעשות את עצמך, אני ארצח אותך בבית, אני ארצח אותך, את וגברת רייכר נאציות. ואם את תתקשרי לד"ר שינמן, אז בפעם הבאה שהוא ישחרר אותי אני גם יכאיב לך לפני שאני ארצח אותך.

שקט תני להסתכל ביונות.

מה השעה. מה 2. יצאנו ב8 מהבית לא? מה עבר הזמן? את לא ישבת לידי נכון? תפסיקי לשתות כמו איזה דוכיפת. תפסיקי, את שותה מהדם של הברז. את הזזת את השעון שלך ואת רוצה שאני אאמין לך. תקומי. למה את לא קמה. מה אני אעשה לך אני לא אעשה לך כלום. תפסיקי לבכות. את בכוונה רוצה שאנשים ישאלו אותך מה קרה ואת עושה עם הצוואר שלך הדק הזה כמו מקור של ציפור, כלום כלום, כלום לא קרה, לי, סליחה באמת סליחה, ואז הם הולכים כזה לאט, מסתכלים אחורה, מה זה הבחורה עם השמלה עם הפרחים, ליד האישה הקטנה הזו, שנראית כמו ציפור וכל הזמן אוכלת, ורק שיבואו ויתקרבו אלי ואני אומרת לך שילכו ואת מביאה אותם. את כל הזמן עושה את אותו דבר, ואני אוהבת אותך, את יודעת שאני אוהבת אותך, מי יש לי בחיים חוץ ממך.

יופי בואי נלך. בואי נלך אחרי הצהריים לסרט בסינמטק. אחרי זה נשב בחוץ על המרפסת נאכל פיצה. את מסכימה איזה יופי. תשימי על הלמעלה של העיניים איפה ששקוע לך ורואים את כל הורידים, את הסומק שקנינו בשוק הכרמל, זה יפה לך. את הכי יפה בעולם, תביאי לי חיבוק. יש לך לב הכי גדול בעולם . את רואה עכשיו אני בוכה. יאללה מיצי זוזי מהדרך של גברת חירותי המלכה רוצה לעלות לבית שלה, לעשות את האוכל הכי טעים בעולם לבת היפה שלה. הגברת איריס חירותי.

שלום גברת רייכר, מה שלומך? ניר טואלט? איזה ? עם מה? מה נראה לך שאני חיה או בן אדם? מה פתאום. אנחנו בכלל לא ישנו בבית, ישנו אצל דודה שלי נאוה בבת ים. היא עשתה מסיבה אתמול בלילה, והיו שם אנשים מאד מפורסמים, שרוצים לעשות על אימא ועלי סרט. טוב אני לא יכולה להגיד לך פרטים, אימא צודקת. זה סודי. ערב טוב, גברת רייכר.

לא דחפתי אותך, נשענתי על הדלת, כי הייתי צריכה לעשות מהר הסרת שחור מהנבלה הזו, שתמות שקיללה אותי עכשיו הנשמה שלה . לא יעזור לך אם תתקשרי לד"ר שינמן. הוא לא יאמין לך גם השופט החדש, מוקי הוא לא מאמין לך. זוכרת איך בפעם שעברה הוא אמר לי שאת לא קובעת עלי ורק ד"ר שינמן יקבע ואם ד"ר שינמן יקבע שאני הולכת הביתה אז אני הולכת הביתה. אבל את שוב לקחת את השעון מרעיה. זהו שכולם חושבים שבגלל שאת קטנה את חלשה. ציפור יפה שלי. אני רוצה נשיקה. מה את רועדת. איך יצא לך טעים הקציצות. אפילו פיצי תגיד לך. אבל אל תצאי אליה היום שגברת רייכר תחשוב שכבר הלכנו לצילומים של הסרט. מפגרת. שיבואו לה הנאצים. הם לא באו לה אף פעם והיא סתם אומרת. היא נאצית. גם פיצי היתה בנאצים, אני יודעת. גם אמרתי לרעיה והיא אמרה לי שהיא תבוא פעם לראות שיש חתולים שיש להם כמה נשמות ויכול להיות מאד שאני דווקא בגלל שאני כזו רגישה אני רואה משהו שאף אחד לא רואה. טוב מי יראה, לוריטה המפגרת, או גברת רייכר, או הזוג הדתי הזה, עם העגלה הזו, שאם עוד פעם אני אקבל בה מכה אני אעשה גם לדתיה כחול חזק חזק ברגל איפה שנהיה לי.

את יודעת שאני ציירת. גם הראיתי לעופרה שהביאו לי מהמדינה בשופט מוקי והיא אמרה שיש לי ממש כשרון. שאני צריכה לעשות יותר בעפרון. אבל בברבי לא הביאו לי עפרון , רק צבעים של ילדים מפגרים. בפעם הבאה אני אבקש שיביאו לי את נס ציונה שמה היה יותר טוב, כי את היית מתה שם. אני אעשה אותך מתה עוד פעם, את שמת לי רעל בקציצות, עכשיו יש לי כאב בטן. לאן את הולכת? בואי!!! אני אהרוג אותך, תבואי , תצאי מהחדר שלך, מתאים לך ככה יורד לי דם מהידיים, אני אשבור את הדלת. את תצאי משם , את תצאי משם. כלבה ! כלבה!! את שמת לי רעל. תסגרי לה את הפה, תסתמי גברת רייכר, אם את תעמדי ליד הדלת, אני אפתח אותה, יופי שומעים את הרגלים המסריחות שלך יורדות לחור שלך, תסגרי את הדלת טוב טוב כלבה.

אני יושבת ליד הדלת שלך ואת תפתחי לי. אני אשבור אותה עם כל הגוף שלי. שמעת? שמעת? אאח..אאח..נשברו לי העצמות, זה רק בגללך. ת פ ת ח י.     ת פ ת ח י. פחדנית, מנוולת שקרנית, שתמותי, את שמת לי את הרעל ששמת לאבא. כולם שישמעו , כולם שישמעו חנה חירותי רצחה את עזרא חירותי ברעל, כולם אתם שומעים?! תצאי אני צעקתי את זה על המעקה של המטבח, כל הבניינים שמעו. תצאי כבר!!

תלך מפה ד"ר שינמן תלך. היא לא יכולה לתת לך את המפתח היא לא יכולה היא לא יכולה…היא הרביצה לי…היא הרביצה לי ואז ברחה אל החדר…תראה תראה את הדם שיש לי בידיים, והיא גם שמה לי רעל בקציצות. היא שמה היא שמה, היא היא היא..היא..היא…ש..ממ..די….אני רוצה את ערן צור…ערן…ערן….

אני לא נגעתי בה, הכבוד מוקי. קר לי. קר לי. קר לי. אני לא ..אתה רואה שהיא בוכה. תקשיב לה, היא שוב פעם אומרת שהיא סולחת לי ואתם שוב פעם מאמינים לה שאני עשיתי משהו ויש ויש לה. ויש לה. אתה שומע שיש פה עוד אנשים שמדברים יחד איתי. ש..ש…ש..תעשה פה שקט. אמא אימא אני אוהבת אותך. אין לי אף אחד בעולם חוץ ממנה. אני ציירת. תודה. אתה בן אדם טוב. אני לא בן אדם טוב, אבל אני לא איימתי עליה, אני לא איימתי עליה. הנה אתה רואה היא רוצה שאתה תשחרר אותי, היא רוצה.תקשיב לה. זה הגברת רייכר שלא יכולה לסבול שום דבר אחר ממה שבראש שלה והיא כל הזמן מחממת את אימא שלי וקוראת או למשטרה או לד"ר שינמן. וד"ר שינמן גם לא אשם. הבן אדם זו העבודה שלו. אני אומרת לך הכבוד מוקי, תבוא פעם אחת לברבי ואתה תראה את ד"ר שינמן בפנים שלך ולא רק בניירות שהוא כותב לך עלי. יושב בתוך החדר שלו בסוף המסדרון אחרי שבדרך לחדר שלו הוא צריך לעבור ליד האקווריום איפה שכל האחיות יושבות, ומסתכלות עלינו כמו דגים מסוממים הולכים הלוך ושוב מהאקווריום עד לחדר של ד"ר שינמן מחכים שיקרא לנו ויגיד לנו אם הוא ממליץ לוועדה לשחרר אותנו או לא. איך בן אדם לא יצא פסיכי מזה. ואז כשאני נכנסת אליו אני רואה בעיניים שלו, כזו בדידות, תאמין לי אימא שלי ואני שאין לנו אף אחד בעולם חוץ מאחת את השנייה, יותר שמחות ממנו. בהתחלה דופקים לנו את הראש מהכדורים כי רוצים שקט וד"ר שינמן קובע שאין לנו בוחן מציאות, ואחר כך כשהועדה מתקרבת, אני מתאפסת על עצמי ואז אני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מלשבת ליד החלון של החדר אוכל ולהסתכל החוצה על הבטון המכוער שכתוב עליו "משוגעים רדו מן הגג", ומישהו כתב גם למטה "ברבי עולם של שפיות". אין שום יונות, אפילו לא אחת. ורק הדוכיפת שלי עם הצוואר החלש והקטן והעיניים השקועות, באה אלי עם סל מלא קציצות ואורז שאתה לא מאמין כמה הוא טעים ובוכה לד"ר שינמן מתי הוא ישחרר אותי. היא סובלת שאני לא נמצאת. אתה מבין? זה לא היה ככה שש פעמים בארבעה החודשים האחרונים. אתה מגזים. אה..סליחה שאני מעירה. אבל נראה לי שזה לא נכון. זה בטח לפי הניירות של ד"ר שינמן. הוא בכלל לא זוכר איך קוראים לי עד שהוא לא מסתכל בניר שרעיה שמה לו על השולחן. אפילו רעיה אמרה שאני לא מתאימה למחלקה. תשאל אותה, היא עוד הייתה בילדים בנס ציונה. שמה עשו לאימא כבוד. תראה שאם הפעם אתה תקשיב לי באמת, אתה לא תתחרט, תשאל את אימא איך זה מרגיש להתחרט. היא כבר בוכה, עוד לפני שהחלטת אתה רואה?

 

 

תשתדלי לא להיות איתו לבד בחדר

זה התחיל כל כך מוקדם , שכשאני חושבת על זה – הנתונים מדהימים. ההטרדה המינית הראשונה הייתה כשהייתי בכיתה ג או ד. העובד בסופר נגע לי בציצים ליד המדף של הלחם. גרנו בימית, עיר קטנה כמו קיבוץ. אמרתי לאמא שלי, והיא דיברה עם מנהל הסופר. מה קרה לעובד ? לא יודעת, מה חשבתי כילדה? לא זוכרת. אני זוכרת כזיכרון עמום, תחושה לא נעימה של המגע שלו בציצים שלי או יותר נכון ב"אין ציצים שלי". אחר כך עברו שנים, והגעתי לתיכון. שם באופן די מדהים, גם המחנך שלי, אדם מבוגר, שכבר אז היה "סבא" עם שיער שיבה וכל מה שזה כלול, נהג לחבק אותי בכל הזדמנות, חיבוקים שלא היו לי נעימים בכלל. לא חשבתי להתלונן, לא היה למי, כי גם המנהל של התיכון, שבגלל תפקידי במועצת התלמידים, יצא לי להפגש עמו לא מעט, נגע בי בחיבוקים אין סופיים דביקים ולא נעימים. מה עשיתי? פרשתי ממועצת תהלמידים, ולגבי המחנך, השתדלתי, ככה במשך 4 שנים להתפתל בין הידים שלו, ולשחק עמו תופשת בכל העת שהתקרב אלי. אפילו בטקס הסיום, החיבוק שלו היה צמוד מאי פעם וכמעט הקאתי. אחר כך התגייסתי. למזלי היתה לי מפקדת. אחר כך יצאתי לקורס קצינות. הגעתי לבסיס של חיל האוויר, כקצינת חינוך מפקד טייסת המנהלה , שהוא בעצם המפקד מעל המפקד הישיר שלי, טיפוס נאלח בשם צור נצר, באחת הישיבות לקראת הכנת אירוע גדול , ניצל את העובדה שנותרנו לבד במשרדו, ועגב עלי בנסיון לנשק אותי ב..אוזן. נמלטתי. ולא אמרתי על כך מילה לאיש. בבית, כשסיפרתי לאמי, היא אמרה :"תשתדלי לא להישאר איתו בחדר סגור". אז השתדלתי. מאד השתדלתי. עד שלקראת ערב תרבות של הבסיס, הזמנתי, בעצת מפקד הבסיס את מנשה רז, שאז היה איש חדשות להנחות את הערב תרבות. הוא הגיע וביקש להתקלח לפני הערב. הצעתי לו את חדרי. כשיצא מן המקלחת, הצעתי קפה. והוא סגר את הדלת, ומשך אותי אליו כשהוא נשכב על המיטה שלי ומפיל אותי עליו ועליה. הייתי בת 19 הוא היה בן 50 אולי. מה לי ולו. הוא ניסה לנשק אותי. קמתי בהיסטריה , ובקשתי שנלך. הרבה אני לא זוכרת מאותם רגעים. בלילה ספרתי את זה לאשתו של המפקד הישיר שלי והיא אמרה: הייתי צריכה להגיד לך להזהר , כבר שנים מדברים עליו שהוא "כזה". אני זוכרת שאחרי תקופה לא קצרה, פגשתי את הקצינת מגדל, והיא סיפרה לי שהיא נפגשה איתו בתל אביב ושכבה איתו. חשבתי לעצמי, שהוא ניצח. בכל זאת השכיב בחורה צעירה – שבטח לקח ממנה את המין ולא קיבל אותו. האירועים האלו הולכים איתי לכל מקום. כמו צרבת של הריון שאי אפשר להפטר ממנה. כמו צלקת שקבלתי בילדות, מצנצנת זכוכית שנשברה ועד היום אני רואה את הצלקת על כף ידי. זה לא הפך אותי למי שחושדת בכל המין הגברי, אבל זה לימד אותי משהו על כוח של גברים, בתפקידים מסויימים וזה לימד אותי לאיזה דור כנוע שייכת אמא שלי, וכמה אני יכולה להיות חלשה כשאני נאלמת דום. אין לי הרבה תובנות חכמות , פמיניסטיות, יש לי הבנה בסיסית שזה קרה ויכול לקרות גם לילדות שלי, אבל אני מרגישה שיש כבר שינוי בזה שמאווררים ספורים כאלו יותר ויותר. אבל עדיין אני חושבת שכמה שאנחנו חושבות שאנחנו אינטליגנטיות, אנחנו חושבות שאנחנו אשמות: למה לבנות הצעקניות בכיתה שלי, החיבוקים המאוסים על המחנך לא קרו, למה לקצינת הת"ש ולקצינת הח"ן זה לא קרה- היה בטח משהו בהתנהגות שלי, ולמה הייתי צריכה להציע מקלחת וקפה.???? רק מה ? אני לא יכולה להתחייב שאפילו עכשיו לא הייתי מציעה מקלחת וקפה, וגם היום לא בטוחה, שהייתי עושה יותר מאשר לקום בבעתה וללכת. לא יעזרו כל התארים, וכל המילים שלמדתי לומר מאז, פגיעה מינית- משתקת . נקודה.

לאלף נמר

השמש לא נכנעה לסככה הירוקה ולא הצלה באופן מרבי את השטח של בריכת הפעוטות. הוא שם לב לכך רק כשהרגיש ששכח את המשקפים ברכב. שם את כל הדברים שלהם על כיסא הפלסטיק הלבן, הרים את נעמה על הידיים, הסביר לה שאבא שכח את משקפי השמש, ולמרות שהיא הצביעה בהתלהבות על המים, ניגש אתה לרכב , וכשהיא עדיין על הידיים, התכופף לקח את המשקפים, נעל את הרכב ושב לבריכה, ממלמל לשומר, משהו על כך שכשאין ראש יש רגלים.

רוב האנשים היו בבריכה הפנימית. שקט דחוס,כזה  שהיה שמור למקומות שהוא היה מופיע בהם  בעירו -סבב בכול. מתחת לענפי האשל הקשיש, ישבה אימא שמנמונת אחת עם בת שמנמונת כמוה , והוא ידע שזה יכול בהחלט להספיק לנעמה. האימא עלעלה במגאזין ומדי פעם הרימה את עיניה לילדה, שישבה עם מצופים בתוך גלגל, במים שהגיעו לה עד לברכיים. גם לנעמה המים הגיעו עד לברכיים, כנראה שהן באותו גיל בערך, הוא ציין לעצמו. הוא הכניס את הכיסא למים, מנהג מחופשת הקיץ, שהפך ללגיטימי בברכת האוניברסיטה. והתיישב ליד נעמה, כשהיא עם המצופים הכתומים שלה. לא עברה אלפית שניה, והוא הבחין בו.

נמר חברבורות, שחורות כתומות, עם הגוף הכי אתלטי שאי פעם ראה, התיישב על קצה הבריכה בקצה שקרוב אליהם, והביט במבט זגוגי אל עבר המים. אי אפשר היה להגיד בברור שהוא הביט בו או בנעמה. הוא פשוט בהה במים. לא היה לו גרם שומן עודף על הגוף. הוא ניסה להציץ בשמנמונת אם היא מבחינה בו, אולי אפילו שמה לב לעניין האתלטיות והעדר השומן. הוא התקשה גם להציץ בה שישבה מימינו וגם להמשיך ולנעוץ עיניים מבועת- בנמר. כמו בבדיקת עיניים, תוך שניה המשימה הייתה : לא להתיק עיניו , לרגע מן הנמר. נעמה לא ראתה את הנמר, זה בטוח, הוא ראה שהיא ממשיכה להשפריץ מים ולהתלהב, לעלות על הברכיים שלו ולרדת, ולחוג במעגלים קטנים בתוך המים. אם היא לא רואה, אין שום סיבה בעולם להגיד לה. זה הדבר האחרון שהיא צריכה לדעת בעולם. גם ככה היא יודעת או מרגישה יותר ממה שילדה קטנה כבר צריכה .הנמר המשיך לבהות במים, והשפם הדקיק שלו, חצי לבן חצי שקוף, נע קלות לפי משב הרוח, בתנועות ערניות, במגמה הפוכה לדחיסות באוויר שהוא הרגיש בעצמו. זה לא הטריד את הנמר, לא שהשפם שלו מתעופף קצת, לא שנעמה משפריצה עליו מים, בלי שהיא יודעת, לא שדבור מים מעצבן כזה, התעופף לו מעל הראש, כלום, הוא המשיך באדישות שלו. יש מצב שאם הייתי נמר גם אני הייתי אדיש לכל, הוא ציין לעצמו בלב, משותק, עם כאלו כוחות, מה זה משנה, פחות רוח או יותר , קצת מים או זמזומים של דבור..הכל בטל בשישים, או בעצם בטל בנמרים. איך הולך השיר הזה של ריטה על "לאלף נמר" הוא ניסה להיזכר, ולא הצליח להיזכר בכלום מלבד תחושה עמומה , שהכוונה בשיר, היא שאי אפשר לאלף נמר. הוא עשה תנועות חוזרות של חיבוק במים, מנסה להקיף את כל הגוף הקטן של נעמה, כאילו משחק אתה במים, אבל בעצם זו הייתה תנועה של הגנה. שקודם כל , אם הוא עושה משהו, שיגמור אותי, שיסתפק בי. מה הוא יכול לעשות, פשוט לטרוף לא? הרי זה האינסטינקט הבסיסי שלו לא? הוא שאל את עצמו, מוטרד מכך שהידיעות שלו על חיות טורפות, כל כך מעטות, ומבוססות על שנים וחצי סרטים, בערוץ הטבע שראה באקראי בחדר כושר . הנמר לא מתלטף, או נוהם, או עולה ויורד מעצים, או רץ והולך סתם, הנמר או ישן, או אוכל או עסוק בציד, חשב. תחשוב תחשוב מהר, מה יכול להסיח את דעתו. גם אם יסיח את דעתו לכיוון האימא השמנמונת זה לא יעזור, זה עדיין יהיה סיוט, הוא צריך לעשות משהו יותר דרסטי.

למרות המחשבות הדבר היחידי שהוא הצליח לעשות עד לאותו רגע, היה להמשיך ולהקיף בתנועה מעושה, את נעמה שהיתה עסוקה בשגרת משחקי המים ולא שמה לב שמעל ראשה, ממש מאחור, בקצה הבריכה , בצד הקרוב אליהם, יושב נמר. שלו הייתה זו סיטואציה אחרת, אפשר היה להודות, שהוא יצור יפהפה, אבל כרגע לא היה בו שום רצון למצוא חן או יופי כלשהוא בנמר, כרגע הוא היה עסוק בלנסות ולהסדיר את הנשימה שלו, לנסות ולניבהר קצת מהכובד של העשר מרצפות שהונחו לו על החזה, ולהיות יכול להמשיך לשבת על הכיסא כתר הלבן, ולחבק את נעמה .

אין מצב שאני עומד להיכשל במשימה הזו, הספיקה לי פעם אחת לכל החיים ולחיים שאחרי החיים ולמוות שביניהם. אני את נעמה מחזיר הביתה בריאה ושלמה. לא משנה מה קורה, נמר, אריה או רוח חזקה. כל דבר. בשביל זה אני אבא שלה, זו נקודת המבחן ואין אחרת. הוא הרגיש איך כל הדם מתרכז לו בראש, ותהה אפילו אם מישהו עכשיו היה בא, הם היה רואה שהוא נהיה אדום בין המצח לאוזניים , כמו סלק. ככה לפחות הרגיש. המציל הג'ינג'י, היה בבריכה החיצונית. כבר מזמן הוא שם לב לכך שהוא לא ממש לוקח ברצינות את המשימה שלו. בכלל כל המצילים נראים כאילו הם באים לעבודה , עם תפילה שלא תהיה להם עבודה בכלל, מה שמרוקן את כל ההיגיון מן העבודה הזו. הבן אדם בא, ורק מתפלל שלא יהיה לו צורך להיכנס למים, ושהוא יוכל להמשיך לעשות סודוקו ולשרוק מדי פעם במשרוקית שלו, על ילדים שלא יקפצו למים. לעשות קורס כל כך קשה שבודק על מאית שניה, מהירות שחיה בחתירה, ובסוף למצוא את עצמך , שורק לטיפשים שקופצים אחד על השני. באמת בזבוז, חשב. ובכל זאת גם המחשבה הזאת שעברה לו מתחת לעור הסמוק, לא עשתה את דרכה בקצב של יותר משלוש שניות, כי הרבה אי אפשר לחשוב בריכוז, כשאין אוויר ואתה עסוק בהישרדות.

פתאום הנמר הזיז קצת את הראש, זה היה זמן מתאים בדיוק לתפוש את נעמה בתירוץ כאילו כדי לסדר לה את המצוף, והעלה אותה על הידיים שלו. אחרי שניה, הנמר חזר לבהות במים. ששששש..הוא נשם. זה היה מבעית. הוא הוריד את נעמה בעדינות למים והיא קפצה ושרה בשפת התינוקות.

איזה חיים , הוא חשב, אם סוף סוף מגיעה תקופה טובה, משהו חייב להיהרס? דווקא עכשיו, הוא סיים את הטיפול, מצא עבודה, והרגיש שאולי , אולי סוף סוף החיים עולים על איזה שהוא מסלול המראה. דניה, המטפלת שלו אמרה, שנראה שהוא ורעות עושים עבודה מצוינת בכך שהם נותנים לנעמה את המקום שלה, ולא מגדלים אותה בצל של ניבה. האסון הזה תמיד יהיה אתכם, ביניכם, אבל תצטרכו ללמוד לגדל את נעמה, כשהוא איזה אור רחוק, לא פנס רחוב שיאיר את דרכה.

הם די הצליחו בזה. כולם אמרו. אפילו הוא, שהאסון חילק לו גם אחריות וגם עצב תהומי. אפילו הוא. ועכשיו, מה שהוא צריך זה נמר בבריכה.

נעמה ניסתה לפרוץ את מחסום המעגל ששרטטו ידיו, והוא לא נתן לה. מסתובב סביבה במעגלים, עם צוואר מאובן מניסיונות להמשיך לא להפסיק להביט בנמר, ששיכל כעת את רגליו וחצי ישב חצי שכב על אדן הברכה, כשרגל אחת שלו, מלאת ציפורנים ארוכות לבנות, כמעט נוגעת במים.

רק השריקה של המציל, היא שפיזרה במפתיע את דחיסות האוויר, הוא שרק פעם-פעמיים חזק יותר, והנמר התרומם במהירות, הביט אחורה לכיוון השריקה, החזיר את הראש קדימה, ובתנועה אתלטית במיוחד, מעין ריצה , זינוק, נעלם בין שיחי ההרדוף.

הוא העז להסתכל לעבר האימא שישבה מימינו, היא לא נראתה מתעניינת בכלל מה שקרה לפני שניה מול האף שלו. נעמה, הוא חיבק אותה, נעמה שלי, בואי נצא, אבא רוצה לחבק את המציל, הוא אמר וצחק , צחוק קטן של הקלה.

מי את בשבילה

 

 

 

מי את בשבילה

 

את התרגיל הראשון בסדנת "פרידה – ממשיכים לחיים" קיבלה אחרי שנפגשו שלוש פעמים. במסגרת קבוצתית ניסו לעבד את הפחדים. איש, אישה ואי היכולת להיפרד, או כמו שגלילה המנחה הסבירה, להפריד. "פרידה" ו"הפרדה" נובעות מאותו שורש, ומי שלא יודע להיפרד, לא יודע להפריד בינו לבין מושא הפרידה, אמרה.

ליבי לא נפרדה מעולם מאימא.

 

כל איש ואישה סיפרו בקבוצה על פחדיהם ועל כאביהם. הסיפורים של האחרים נשמעו לה מוזרים.

חנה סיפרה שמאז נפילתו של עידו, היא מלווה את רן לצבא, נוסעת אחרי ההסעה שלו, כל זאת מבלי שיידע, אודי סיפר איך הוא קורא את המכתב שהשאירה לו רות אחרי שעזבה אותו. יותר מעשרים פעם ביום הוא חוזר אל פיסת הנייר המרוטה, אפילו שעברו כבר חמש שנים מאז שנסעה עם המורה שלה לפיתוח קול לניו-יורק, ולא חזרה. וליבי הקשיבה בשתיקה ושאלה את עצמה אם עשתה נכון כשהכניסה עצמה לכאבי האחרים.

 

בתרגיל הראשון ביקשה גלילה שכל אחד מהם יעשה בפועל את מה שדמיין שהוא עושה כאשר דאג או פחד.

 

200 קילומטרים מפרידים היום בין ליבי לאִמה. וכשהאחרונה לא היתה משיבה לטלפון בביתה, צלילים ארוכים חלולים, ואחר כך גם לטלפון הנייד, צלצולים קצרים עצבניים – היא נהגה להמתין קצת – ואז לחזור ולהתקשר שוב. אם סדרת הטלפונים לא הובילה לשמיעת קולה של אימא, הייתה מתחילה לדמיין שהיא מתקשרת לבתי חולים באזור. מזמן, כשהיתה נערה, נהגה לעשות זאת, וכשהיו עונים "מיון שלום", היתה מנתקת, מבינה פתאום שהיא לא באמת רוצה לשמוע, נבהלת מן האפשרות. גלילה הסבירה, שעכשיו חייבים ללכת עד הסוף. בכאילו כלומר.

 

ביום רביעי, שבוע אחרי שהתבקשה לבצע את התרגיל ושכחה ממנו לחלוטין, היא התקשרה לאימא, שלא ענתה. השנייה הזו, שבה היתה סוגרת את הטלפון לאחר אי המענה, היתה כמו דממה דקה ומכנית, שנטלה ממנה את חופש הבחירה.

 

שוב חיכתה והתקשרה, התקשרה וחיכתה, ובצייתנות פנתה אל לבה, שניבא לה רעות. או שהיא מוטלת בבית, כמו זקנה ערירית, או שקרה לה משהו ברחוב.

אנשים כמוה כבר היו זן נכחד, היא מסוגלת לא להבין שהיא נשדדת – עד שתוטל בזעם על המדרכה על ידי שודד אכזר.

 

במרכזייה ענה לה גבר. כשאמרה לו מה היא מבקשת הוא העביר אותה לצעירה שאליה פנתה ישירות בשאלה, "אני רוצה לבדוק אם הגיעה אליכם מישהי בשם…" הצעירה נשמעה מקישה על מחשב, "יש לך את מספר התעודת זהות?" "ברור", השיבה ומסרה אותו, מכירה בעל פה כל ספרה. שוב נשמעו נקישות, שתיקה קצרה ואז שאלה. "מי את בשבילה?" ליבי המנהלת , דמות נוספת, שהחלה לגבש לעצמה תפקיד בסיפור ,אמרה לה: "עוד שנים אחר כך את תיזכרי בשאלה המטומטמת הזו, "מי את בשבילה?" היא חזרה על השאלה שוב ושוב בראשה.

 

היא הפסיקה ללכת עם הטלפון הנייד, נעמדה מעל כיור המטבח והחזיקה את השיש. שלא ייפול, שהיא לא תיפול. "אני הבת שלה", היא צרחה. "גברת תירגעי", שמעה את ההיא. "תפסיקי לצרוח עליי". היא רצתה לחנוק את ההיא. היא הניחה את הטלפון על השיש, רצה לקחת את התיק, תלשה את המפתחות מהמתלה וטסה לאוטו. היא התניעה ולקחה רברס בפראות. בראשה חלפה המחשבה שלפניה נסיעה ארוכה כל כך, איך תעבור אותה? אבל היא לא עומדת להמתין לאף אחד שיבוא איתה. היא הולכת להיווכח בעצמה בנורא מכל.

 

היא הרגישה שיש שתי ליבי, ליבי שנוסעת באמוק לבית החולים, שהלב שלה מפרפר פרפורי כאב וגסיסה, וליבי שמביטה על הכל מלמעלה, שואלת את עצמה שאלות, ועונה לעצמה שגם במהלך אסון צריך להישאר שפויים. "יש לך לנהל אירוע שעוד ידובר בו שנים ".

 

ליבי שנהגה, החלה אחרי דקות לדמוע, והיא ניגבה אותן שוב ושוב בשרוולה. היא בכתה על הכל, על מה שתראה כשתגיע, היא בכתה על מה שלא הספיקה. כמה פעמים עברה לה בראש המחשבה המצמיתה שהיא חייבת להספיק. ועכשיו הנה זה קרה, בכלל לא במועד המתאים, היא תכננה שלאימא יהיו עוד לפחות עשרים וחמש שנים איתה. אימא לא היתה בארצות הברית מאז הפעם ההיא, וליבי רצתה לעשות לה טיול לשם – כחויה מתקנת, היא רצתה לעשות עליה סרט , רצתה שתספיק לעבור ליחידה הנפרדת שבנו לה, רצתה שתהיה בבת מצווה, רצתה שאימא תראה ספר שלה על המדף, היא רצתה שאימא תקבל את עצמה בלי ייסורים, היו לה כל כך הרבה תכניות.

 

היא הסתכלה במראה האחורית. השמש עמדה לשקוע. שיט, היא שכחה את הטלפון על השיש. טירוף, אבל אין מצב שהיא עוצרת ומסתובבת בחזרה. היא חייבת להגיע לשם. ליבי מנהלת האירוע חשבה איפה יישבו. אצל אִמה הבית ממש מוזנח, כי אני ילדה דרעקית שלא משקיעה באימא שלה, היא חשבה, נכנעת לגחמות שלה: "לא צריך. זה רק בית, קירות, מה שחשוב זה מי שגר. חבל לבזבז כסף". ומצד שני, היא גרה בדרום הרחוק, גם לא הגיוני להביא את כולם אליה. היתה צריכה לחשוב על זה קודם, ורק מהסיבה הזו להכריח את אימא לשפץ. אבל מה היתה אומרת לה:"הדירה שלך לא ראויה לשבעה?"…

 

היה לה פיפי היסטרי. בצומת נשרים עצרה בתחנת הדלק, וכשנכנסה לבית הקפה הקבוע, זה שהיתה עוצרת בו כמעט כל יום, היא הבינה שלעולם לא תוכל להיכנס אליו מבלי שהרגע המטונף הזה ייחרט בזכרונה. זהו. האסון החריב לה עוד הרבה יותר דברים ממה שהיא חושבת. מעתה את כל הרגשות בעולם יחליף רגש אחד: הגעגוע. ולא געגוע של התרפקות לאהוב ישן למשל, אלא געגוע של כאב, שדוקר כשנזכרים. למי תתקשר עכשיו לספר, מי תאהב אותה אהבה בלי שום תנאים מוקדמים, ככה כמו שהיא, אהבה שמתפרשת עד קצה היקום?

 

פתאום היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לעמוד. היא התיישבה על כיסא שהיה צמוד לדלפק, ושמעה את עצמה מבקשת הפוך ועוגת שמרים. היא שתתה ואכלה את באיטיות מחרידה. ליבי המנהלת אמרה מעליה, "בשביל מה למהר? הרי הכל יחכה כמו שהוא, כשתבואי תוכלי לעזור במשהו? לא, הם יגידו לך שזה הסוף והם לא יבינו בכלל מה זה אומר בשבילך". הם לא יבינו שהכל תם.פג. שהלכה משמעות, ובא געגוע ענקי, שפתח חור אדיר שלא יתמלא.

 

היא חזרה לרכב. האנשים מסביב נראו לה מנותקים. היא רצתה לצרוח, תפסיקו לזוז, תפסיקו לחיות, יה דפוקים, אני מתה! אין לכם זכות!!!

 

כשהגיעה לחניית בית החולים, נשטף אליה גל של זיכרון, בדיוק במגרש החנייה הזה ירדו לה המים בפעם הראשונה. פה הביאה חיים ועכשיו היא הולכת לשנוא את המקום הזה לתמיד.

 

היא עלתה במעלה השביל המוכר ונכנסה למבנה. היא הרגישה שליבה עומד לצאת ממקומו.

 

היא פנתה אל הדלפק שהיה כתוב בו "מיון קבלת חולים" עקפה את הגברת שעמדה, ושאלה מעל ראשה את הפקידה, "איך אני מבררת לגבי מישהי שפה, שאולי…" היא שתקה. הפקידה הרימה ראש ושאלה, "מה השם?" והיא השיבה בקול רועד בטירוף:"שילה ברנר, שילה ברנר". ליבי המנהלת אמרה, מעל ראשה, זו אולי הפעם האחרונה שאת הולכת להגיד את השם שלה :תחזרי עליו שוב. "שילה ברנר", היא אמרה בפעם השלישית. הפקידה הביטה בה שוב במבט מוזר והשיבה: "אימא שלך יושבת שם!" היא הצביעה על חדר קטן בקצה, "בחדר המתנדבים", היא הוסיפה.

 

היא זזה אחורה מהדלפק. פתאום התנגשה בה המחשבה, זיכרון קצת מעומעם, היא רצה אל החדר הקטן, אִמה ישבה שם, עם עוד שתיים-שלוש נשים, על כיסאות מצחיקים כאלו, כסאות של רופאים בחדרי ניתוח, גבוהים, היא נראתה מופתעת, "מה את עושה כאן…" חייכה ואמרה בגאווה: "זו הבת שלי, שסיפרתי לכם עליה". "אימא!" היא צעקה, מתעלמת מכל הנשים, "מה את עושה כאן? הכל בסדר?"

 

"מה?" אימא הרימה אליה מבט מופתע. "מה הכל בסדר… שוב פעם לא הקשבת לי… אמרתי לך שהתחלתי להתנדב בבית חולים מאיר. אם היית מקשיבה לי פעם אחת… נו שוין, לא נורא… היית במקרה באזור?…"

היא הביטה באִמה, ניסתה להסדיר את הדופק מבלי שאף אחת מהנוכחות בחדר תשים לב, חייכה חיוך קטן והתיישבה גם היא על אחד הכסאות המצחיקים.

 

 

מג'נונה

מג'נונה

משב הרוח החמה,קולות בלתי צפויים שהולידה הדרך, התמזגו בנשימותיה המתגברות ובקולות העמומים שנוצרו ממגע רגליה באדמה. היא קראה על כך לפני שנים ,ניסתה ונשבתה. ריצה בעינים עצומות.

הדרך היא השביל המוכר. שנים שהיא רצה או הולכת בו. משרטטת אותו מחדש בהתאם לשינויים שהכתיבו הטבע , הזמן, או בני האדם שהיו משליכים בו הכל, מעבר לכביש הסואן .

לפעמים התחושה היתה שהיא רצה על גבי המחשבה, שזו פשוט נושאת אותה עד למחשבה הבאה, ואז משהו בחוץ ,על השביל, היה חודר את המחשבה: נקר , או יונה מתה מוטלת על האדמה, או תלם שטרם נחרש, והיא הייתה פוקחת את העיניים, ובוץ חזק דבק בעקבה.

והנה יום אחד האדמה נשמטה מתחת לכפות הרגלים, לא היה על מה להמשיך לרוץ ועוד לפני שהספיקה לפתוח את העיניים, היא מצאה את עצמה מתחת למים. בעומק של לפחות מטר. טעם מוכר של עפר מילא את חלל פיה. בעיניים פעורות היא הביטה נכחה, המים שטפו את כולה , טבולה מכף רגל ועד ראש, בקרקעית על האדמה, ראתה פסולת, חתיכות נייר, שורשי צמחים, נעל ספורט, ברזלים, כאילו כל השביל צלל עמה. זו ברכת מי תהום, או מאגר מים?!, איך הגעתי אליו, לא שיניתי דבר מהמסלול הקבוע, היא ענתה.

היא עשתה תנועות שחיה והרימה את הראש החוצה, מנסה להבין איפה היא. מרחוק ראתה את החממות. המחשבה הראשונה שעלתה לה, שהיא נראית כמו פלוטו מבספר הילדים, אוי מה רטוב היא שיננה בראש את מילות הספר בעודה ממשיכה להניע את הגוף עם המים. קלקר של מקרר צף לידה, היא משכה אותו, ותחבה אותו מתחת לגבה וצפה עליו. בתנוחה הזו, יכלה לראות לפתע מעגל ענק של זרזירים, נע במחול מדוייק, ובתיאום מתיישב על האקליפטוס שהצל עליהם. אבל הזרזירים לא שקטו, נעו החוצה, ושרטטו את המסלול אל העץ. כמוה. הבגדים שעליה נספגו ממים והיא הרגישה כמו אבוב. קבוצת ילדים בדואים התקרבה ונעמדה מולה, עיניהם הצהובות פעורות .מערות באדמת הלס. מג'נונה מג'נונה הם צעקו והצביעו עליה., וכשרק נופפה להם עם היד, משתדלת שלא לאבד שיווי משקל על מצוף המקרר, ברחו במהירות אל עבר העצים.

מג'נונה מג'נונה, היא חזרה בראש על המילים, מנסה למצוא להן לחן. כמה זמן היתה שם במים? לא תדע. כשיצאה שיניה נקשו. על הגבעה ממול ליד בית הקברות המוסלמי שהיה שם, ישב רועה , וסביבו כבשיו. רועדת התקרבה אליו, באיטיות. "תה?" הוא הציע. תודה, ענתה ממצמצת בעיניה. הוא הצביע על אבן שנראתה כשולחן קטן, והיא התיישבה עליה. עשן היתמר מעליו. כעבור כדקה הוא הושיט לה כוס תה קטנה. היא שתתה אותה ועוד שלוש כאלו וכשהוא המשיך לעשן את מקל העץ שהחזיק ביד ודחף לו כל הזמן עוד ועוד עלים ירוקים שהפיצו ריח חריף מתוק. כשהחשיך, היא לא היתה בטוחה שהיא מבחינה בדמותו. רק כאשר הכניס מקל למדורה הקטנה, ראתה את ידיו שנעו. פעם אחת הוא חייך אליה חשף טור שינים בוהק .כאשר קם ללכת, אמר :"הכבשים שלי צריכות את המקום שלהן". כבר רועדת פחות היא אמרה לו:" איך הן יודעות איפה הבית שלהן ? " הוא הביט בה כאילו כל יום שואלים אותו שאלות כאלו , בתנועות יד בטוחות התחיל לאסוף את הכבשים סביבו "הבית שלך לא רחוק. הוא מאחורי הגב איפה שאת יושבת" והוא הצביע על שורה של בתים טבולים בירק, שעמדו במרחק 30 מטרים ממנה .היא קמה פנתה לעברם והחלה ללכת.

 

שמיכה של כוכבים

שמיכה של כוכבים

 

ההחלטה לנסוע דווקא בדרך החשוכה, בין סנסנה ליער להב, בשעה אחת וחצי בלילה הייתה תמוהה.

אך בזמן אמת, זו הייתה הטיית הגה של שניה , וזהו – היא הייתה כבר במסלול שנבחר. דקות אחרי שקיבוץ דביר כבר היה בגבה, ולא ניתן היה לראות את אורות בתיו, התחיל החושך האמתי, כזה שאפילו האור החזק של המכונית לא יכול לשבור. המצבה המתקרבת, זיכרון עולם לתאונה או רצח, ויכוח שהצית את הדמיון, מיד עם הפנייה שמאלה, לא הוסיפה קורת רוח ורוגע. כמאה מטרים לאחר הפניה ליער להב, הכל קרה בשניות.

הטלפון החליק למטה, בין דוושת הברקס לדוושת הגז, היא התכופפה וניסתה להרים אותו, ההגה נשמט מידה, יחד עמו סטה הרכב שמאלה, ועוד לפני שהבינה מה קורה, היא החליקה במורד.

היא ניסתה לייצב את ההגה בבהלה היסטרית. שמעה חבטות חזקות, ענפים ושברי עצים היכו בחלון הקדמי ובחלונות הצד, נשברים בתדהמה כמוה, מהפלישה הפתאומית לטריטוריה, ובשניות הפך הרעש הנורא לשקט פתאומי מצמית. רק בסופו, יכולה הייתה בכלל לנסות ולהבין מה קורה אתה.

ידה הימנית שאחזה בהגה, מנסה להחזיק את כל כובד המשקל של הרכב באמצעותו, בערה מכאב, וניסיון להוריד אותה מההגה הוביל למסקנה שכנראה קרה לה משהו.

במהירות מפתיעה גילתה שהיא מתקשה להניע את היד הימנית. בידה השמאלית, פתחה את חגורת הבטיחות. חלק מן הענפים שהציצו לעברה מן החלון הסגור, נראו שבורים ומפוחדים בדיוק כמוה. הרכב נתקע בסלע, ונעצר כשאפו כלפי מטה.

 

לפני דקה, היא הייתה בנסיעה בעולם מוקטן ובטוח, שנקרא הרכב שלה, אל עולם – שנקרא הבית שלה, ועכשיו כל זה השתנה בשבריר שניה.

 

כשפתחה באיטיות את הדלת כדי חרך, הדלת בקושי נעה על צירה, וזו נתקלה בקיר סלע.

בידה השמאלית היא כופפה את המראה הקדמית , וניסתה להדליק את האור הפנימי, הוא לא נדלק. היא שמה לב שהמנוע כבה, וניסתה להדליק אותו, הוא נדלק אבל האורות נותרו כבויים, והיא לא יכלה לראות דבר במראה. מחשבה חלפה במוחה, בוודאי נחסך ממנה מראה מזוויע, היא דמיינה שכל פניה שבורים ושותתים דם, ולא הרימה את ידה האחת לגעת בהם. היה לה כאב חזק במצח.

היא נדחקה בקושי בסדק הצר בין הרכב לקיר המצוק, מנסה לא להזיז בכלל את יד ימין שבערה .

היא הצליחה לצאת, נדחקת בקושי מן הרכב החוצה. היא ניסתה לזוז ימינה לכיוון השיחים הרמוסים והרגישה שהרגל השמאלית, לא מצליחה לזוז, היא הסתכלה עליה ולא ראתה שום דבר, מלבד אבק על המכנסים. היא הצליחה לגרור עצמה כמטר, ונפלה על השיחים הכבושים. היא נרדמה או שהתעלפה היא לא ממש ידעה, אבל כשפתחה את העיניים, לקח לה איזה רגע לא ברור להבין מה היא רואה, טהיא חשבה שהעיניים שלה בעצם עדיין עצומות. הכל היה כל כך זר, התחושות העמומות של הכאב בגוף, ההתנתקות מן היכולת לדבר , לבקש עזרה, השקט המצמית, הבדידות. היא ניסתה למקד את מבטה , הזיזה מעט את ראשה ושמעה את העלים זזים מתחת לצווארה.

 

היא נדהמה לראות את שמיכת השמיים.

 

מאז הקומזיץ האחרון בכיתה ה', ליד האקליפטוסים, כשצאלה וג'ורג' המדריכים ספרו להם ציזבאטים מפחידים ולימדו אותם להתנחם בשמיכת הכוכבים של השמים, היא לא עשתה זאת. לא שכבה על האדמה והתכסתה בשמים.

היה לזה כח אדיר. השחור שחור עם הכוכבים, שעוטפים מכל עבר, נתן לה תחושה כל כך מסחררת, שלשנייה היא אף שכחה מה קרה. השנייה עברה, הכאב המפלח חזר למצח, ליד ולרגל כמעט בו זמנית. המחשבה שהיא מוטלת כך ללא הגנה, גרמה לה לאי מנוחה הולכת חוזרת שעה שחשבה מה יקרה אם זאב או תן , כמו אלו שהיו חוצים את הכביש במהירות שעה שהיתה עוברת שם בנהיגה, יתקרבו אליה כעת כשהיא לא מוגנת בתוך הרכב?

 

מטומטמת! איך לא ניסתה להתקשר? מה חשבה לעצמה כשיצאה מחוץ לרכב, שבחוץ יהיה משהו שיכול לסייע לה?

היא הזיזה את הראש למעלה לכיוון הרכב, ואל ראש המצוק, לכיוון הכביש- מן המקום ששכבה, לא הייתה יכולה כלל לראות אותו, וקלטה שמי שעובר בכביש בכלל לא יכול לראות אותה או את הרכב, בייחוד כשאין אורות. שיט- למה כיבתה את המנוע, אולי היו שומעים אותו ומגיעים. היא ניסתה להתיישר ולקום, והרגישה שזו הולכת להיות משימה בלתי אפשרית, הרגל פשוט לא זזה.

רוח שחורה וסמיכה ערבלה לה את המחשבות ושיתקה אותן כך שהמוח שידר הוראה לא לגעת ברגל, שלא תגלה משהו מזוויע שלא תוכל לעמוד בו. היא הרגישה מעין כאב חשמלי ביד ואגלי זיעה קרה על המצח נזלו לה על קצה עצם האף העליונה. באופן זר, היא לא חשה צורך לעצור את המסלול של אגל הזיעה, נתנה לו לנוע עד לשפתיים, שם לקקה אותו.

אם יתקרב אליה עכבר או חולדה שלפעמים ראתה רץ על הכביש שם, כשהייתה נוסעת, היא תמות, הרהרה. מי צריך תן או שועל כשיש עכבר, ומה עם נחש? הם יוצאים בלילה או לא? היא לא זוכרת, או בכלל לא יודעת.

היא ניסתה שוב להרים את האגן, השעינה את היד הטובה על העלים הדרוכים לידה, ולא הצליחה להתרומם. היא ניסתה גם לגלגל את עצמה הצידה, ושום דבר ממשי לא התרחש.

עייפה היא נשכבה שוב על הגב עם הפנים לשמים, מנסה לחשוב מה לעשות. כמה זמן עבר, אין לה מושג, ברקע שמעה צרחות דקות של ציפורי לילה, שהכירה את קולן מהקיבוץ. העדר שעון היד כהרגל שחיבבה אצל עצמה, הפך בעייתי בשעות אלו, לא היה לה מושג כמה זמן חלף ויותר מזה גם ככה לא זכרה מה הייתה השעה כשכל זה קרה ולכן לא יכלה לנסות לנחש מה השעה כעת. שחור השמיים היה באותו הגוון, הכוכבים נמצאים בתנועה ? היא חשבה, הם שזוהרים מעליה או שאלו הם הנצנוצים שהיתה רואה כשהייתה עוצמת את העיניים ,נחשולי זהב וכסף, הבזקי מלכות, נעו במהירות מתחת לעפעפיה, מגעם של העלים והאדמה שעליהם שכבה, הרגיש פתע כמו מצע נוח במיוחד, מגע השכמות באדמה, הפעים כמו ערסול מדוייק. הקולות שקודם הפרו את הלחן הקבוע בראשה, התחברו כעת לנעימה קבועה, ציפור סימנה לציפור אחרת , התנים בקול ב' והעלים והענפים ניצחו על הכל. אם תן יתקרב לעברה, מה יחשוב עליה שוכבת כמו ערימת קוצים על השיחים הכבושים, ומסתכלת בשמים.

ואם הוא נרדם בבית ובכלל לא שם לב שהיא מאחרת כל כך. עד הבוקר אף אחד לא ישים לב שלא הגיעה. עם הרוגע שלו, הוא גם לא יתחיל ישר לצאת לחפש אחריה ולא ישלח צי של ניידות משטרה, כמו שהיא חשבה לעשות כשרק היה מאחר לדקה.

 

שלווה ורוגע חזק לא מוכר, זרם בגופה. אולי זה חומר שנמסך מן הטבע , היא חשבה, אולי היא בעצם בדרך לאבד את ההכרה וככה מרגישים לפני כן.

ואם זה מאיבוד האוריינטציה בגלל השחור שעטף אותה מכל עבר, אולי השמים לא נמצאים מעליה, אולי היא נמצאת מעליהם והם למטה והיא שוכבת ומסתכלת על הכל ומה שיש זה רק שמים וכוכבים.

זה לא שינה לה, כך או כך: למעלה או למטה, דגדוגים של נעימות התפשטו ועלו מבהונות רגליה ,דרך הבטן ועד לחזה, כמו ענני סוכר מתוקים, הצורך להתנגד שום הרצון לשנות, התמסמסו, עם הרוח, והיא הפסיקה לנסות לקום ולהתייצב. ככה זה, היא הרגישה שהמקום ששכבה בו, האוויר ששאפה והאדים שהנשימות שלה ייצרו, כמו בנה לה בקתה של אושר, שקיבעה את מקומה. רחשי העלים, צרצורי הצרצרים, זמזומים, איוושות, פצפוצים מעלים שחרקו תחת זחילת רמס או רגלו של בעל חי גדול יותר, נשמעו כמו הנעימה, מהקופסה עם הבובה הרוקדת שהייתה לסבתא, יחד עם התחושה שהצלילים הופקו לכבודה.

ההכרה היתה כל כך נעימה, למה להתנגד לזה? היא חשבה. להיפך היא חשה שהיא מתמסרת לכך בנדיבות .

אף אחד לא מחפש אותה, הטלפון לא עומד לצלצל, אין לה שום משימה לבצע, הצורך להספיק, ולמהר, להחליט להרשים, ולהיראות, התאייד לחלוטין. הזמן נראה והרגיש כל כך שולי במקום הזה.

נדמה היה ששנים של תנועה במסלול מוכר עד שהפך להיות חלק ממנה, או כך לפחות חשבה, עד שלא יכלה לדעת מה מכל ההרגלים הפך לאישיות ומה לכורח, הוסטו באלפית שניה, וצנחו אל עבר אדמה, ערימת עלים ושמיכה של שמיים וכוכבים, שהיו מקומם הטבעי מלכתחילה, וכמו נשכחו עם השנים. הכל היה ברור לפתע, בלי שאלות, וסבל מיותר, הנה כוחות הטבע הנצחיים, והיא ביניהם ברורה וחזקה ואפשרית מאי פעם , אפילו היד הפסיקה לכאוב , רק הרגל לא זזה אבל לא התלוותה לכך המחשבה המטרידה הראשונית.

 

היא שכבה כך דקות או שעות, או נצח, המוני מחשבות קטנות וגדולות חולפות בראשה, אחת אחרי השנייה, הרהור מוביל להרהור , כשהאחד הגיע, היא לא זכרה, מה היה הקודם, לרגעים כמעט נרדמה, ואז נפילה מדומה להתחלה של חלום, העירה אותה יחד עם צווחת ציפורים שעופפו מעליה, כנראה ליד הרכב השבור. היו רגעים שהיא הרגישה שהיא מתעופפת מעל הגוף שלה, מסתכלת עליו, לא מסיטה מבט, לא מתעלמת, פשוט מביטה נכחה, פתאום הוא לא נראה כל כך נורא, היא הכירה אותו אהבה אותו, היא אהבה את השמים, את השקט, את העולם. היא שמחה שהיא חיה. משונה, דווקא עכשיו, כשהיה ברור שהרגל פגועה, כשהיא לא הצליחה לזוז בכלל. דווקא עכשיו, היא הרגישה הכי חיה שבעולם.

 

לקראת בוקר, כשאורות ראשונים החלו להעיר את השמים והיא החלה להבחין בצבעים ובמראות :הענפים שנשברו תחת כוחות העומס של הרכב , המכות שהאוטו קיבל נראו ברורות. הרגל הנפוחה.

היא הבחינה שהזגוגית הקדמית נשברה (מתי? היא בכלל לא שמעה!)

פתאום כשהחלו מכוניות לעבור, היא הבינה שהעניין הזה עומד להסתיים.

יחפשו אחריה, וימצאו אותה, וזו לא עומדת להיות הרפתקה של ימים. היא לא שחקנית בסרט ,ונמצאת במדבר שכוח אל, ששם באמת יכולים ללכת לאיבוד כמה ימים טובים, עד שמישהו בכלל ישים אליך לב. פה , זהו. אין באמת הזדמנות להעלם, להתמזג עם מה שקיים בחוץ, להשתתק, להתאהב, להתערסל, להתפעם, הכל קטן, צפוף, עמוס ומרעיש.

השקט ,השלווה, הנינוחות שבה קבלה את הדברים, כל אלו עמדו להסתיים, והיא נעצבה. היא חשבה מה מכל מה שאירע, היא יכולה לקחת עמה הביתה, כשיגררו את הרכב החוצה מהוואדי, האם כל מה שהתרחש שם, גבולותיו חתומים? האם יש לה אפשרות שהחד פעמי, יעיר את הדובים ממרבצם.

רכב עצר, היא שמעה דלת נטרקת ומישהו התחיל לדרוך על העלים היבשים, היא שמעה את הצעדים, והלב התכווץ בתוכה. היא שמעה את הקול שלה עצמה, בוקע מגרונה, מציית להוראה פתאומית , מיישרת קו: "הי אני כאן…אפשר לעזור לי לעלות?". פנים של בחור, עם זקן וציציות, שנראו מופתעות ודואגות מאד, הציצו מעבר למתלול .

היא הרימה את הגוף לתנוחה של חצי שכיבה חצי ישיבה, והסתכלה לכיוון הבחור. מאחוריו, באור של בוקר, הציצו ענפי אשל, שלא זכרה שראתה שם אי פעם.