חמישים

כמה ספרים נכתבו על גיל ההתבגרות , כמה מדריכים, וספרים על גיל הפריון, כמה רופאים מתמחים בכך? אלפים! כמה כספים נשפכים על כך? מיליארדים!
כמה רופאים ורופאות אשר מתמחים ברפואת גיל המעבר יש? כמה ספרים נכתבו? כמה מדריכים? פחות ופחות ופחות!!! כמו בכת סודית, עובר מידע בין נשים בגילאים אלו, אודות רופאה המתמחה בגיל זה, וכולן מנסות לקבוע אליה תור, שמועה אודות רופא משפחה שמגלה רגישות ותובנות מעניינות בנוגע לגיל זה, עושה לה כנפיים בקרב אחיותיי, מידע אמין ויסודי קיים בדלילות, ומרבית ההשכלה שלי בתחום, משתרעת בין פוסטים, מאמרים ברשת, ומידע שנמסר מפה לאוזן.
הייתי כמה פעמים אצל רופאי נשים בעניין, לקח לי זמן לחבר בין הנקודות ולהבין שיש איזה שהוא עניין שדורש התייחסות מיוחדת שלי. רופאת הנשים הראשונה שהייתי אצלה, וספרתי לה על מיגרנות חזקות במיוחד לפני ווסת, מצבי רוח קיצוניים עוד יותר ממה שהיו לי, ונפיחות , שלחה אותי לקחת ציפרלקס (לימים הסתבר שציפרלקס פוגע בחשק המיני, ובהיותי על סיפה של תקופה שבה ממילא ההורמונים הנשיים המצויים בירידה, פוגעת בחשק המיני – היא הייתה אמורה לפחות להתריא בפני על כך). רופא נשים אחר שבקרתי אצלו, כאשר הסימפטומים לא עברו, המליץ לי על הורמונים, וכאשר הבנתי שזה בעצם גלולות למניעת הריון וציינתי בפניו, בשמחה, שכך גם ארוויח מניעת הריון על הדרך, הוא גחך וענה : יפה מצידך שאת חושבת שאת עדיין מועמדת לכניסה להריון. שתקתי במבוכה, וזה היה בגיל 49 והיה לי , ועוד יש לי ווסת סדירה. רופא נשים אחר, פרטי, שהגעתי אליו לאחר המלצה, גבה ממני 1200 ₪ ונתן לי תחליף הורמונים. כאשר הגעתי הביתה, התחלתי לקחת, לאחר כמה ימים קראתי שוב בעיון את העלון לצרכן ונדהמתי, אחוזי החולות בסרטן צוואר הרחם , בין מי שנוטלות את ההורמונים, הבהילו אותי. התקשרתי לרופא, על חשבון ה- 1200 ₪ הרגשתי ברת מזל. הוא השיב לי, שבמסגרת היחסים שלנו, לא התבקשתי לקרוא בעלון, שתקתי וכשראיתי שהוא לא צוחק אלא רציני, השיחה הסתיימה די מהר. הפסקתי לנטול את התחליף.
בינתיים עוברת יותר משנה . הרופא הבא, שבי נשבעתי שיהיה האחרון, שמע בקשב רב את הסימפטומים שלי, אליהם נוסף בינתיים עוד אחד, חוסר חשק מיני , והמליץ לי על טסטוסטרון ג'ל למריחה , לשיפור החשק, וכדי שלא תהיי מדוכדכת , נפוחה, עם שיער מלא קשקשים ושומן, ועם ווסת לא סדירה, (בהחלט מי שגם אם יש לה חשק מיני, אף אחד לא ירצה בה, חשבתי😊) קחי צמח שנקרא קוהש שחור, שהוא שיעזור ליתר התופעות.
בפעם הבאה שבקרתי אצלו, שבחתי אותו על הפתרונות. דיווחתי שאני מלאת התפעלות, ויש לי רק תלונה אחת. הג'ל יקר מאד, יותר מ- 500 ₪. אמנם מספיק להמון זמן, כי כאישה אין לי צורך בכל כך הרבה הורמון גברי כדי להתעורר, אבל עדיין.

באדישות מסוימת ציין בפני הרופא, כי אם בעלי ילך לרופא ויתלונן על חוסר חשק, הוא יקבל את התרופה בחמישה שקלים, כי התרופה מצויה בסל התרופות לגברים בלבד. הודיתי לרופא על מילוי תפקידו, ברכתי אותו לשלום וחשבתי שפסיכולוג או יועץ נישואים הוא לא יהיה ככל הנראה, כדי שהחזק שלי ילך לרופא, ויתלונן על חוסר חשק, הוא צריך לעבור ניתוח לכריתת אונה. ברור כמו שחוסר הצדק, האפליה המגדרית, והכיבוש הפטריארכלי התסיס אותי , ואף שוחחתי על כך ברדיו בשבוע שעבר.
עדיין, למרות הגזל, וחוסר הצדק, 500 ₪ הם פתרון הרבה יותר זול, מיעוץ זוגי, מרמרמת מתמשכת של שני בני הזוג, או חס וחלילה גירושין, אם כי אני מאד מקווה שהעדר מין, אינו עילה לגירושין, עבור החזק שלי. אבל מי מדבר עליו, אני מדברת פה רק על עצמי. גם אני התגעגעתי.
לפיכך, אני נדהמת לגלות שמרבית מן הנשים שאני קוראת אותן, מדברת איתן, מקשיבה להן, לא מקבלות את העצות הטובות של הרופא הרביעי שלי. כמו שאמרתי כאן בתחילה, אין הרבה מחשבה על הגיל המדהים, הזה, שבו אנחנו כבר לא מתאימות לילודה, אבל משובחות ומצוינות בכל דרך אפשרית אחרת, כזו שכנראה הרבה פחות אטרקטיבית לכיס של המתעשרים ולגברים שעדיין מקבלים החלטות עלינו, בהרבה מדי תחומים ממה שצריך. לצערי גם נשים מנהיגות, בגיל המעבר , לא מדברות על כך מספיק. זה גיל שיש בו יופי נהדר, מרביתנו כבר עברנו את הגלים הסוערים של ניהול מפעל, שנקרא משפחה עם ילדים קטנים, ואחרי הגלים הגדולים, מגיעים למזח יפהפה, שבו הכישורים שלנו מדויקים יותר, הנחסיון גדול, אנחנו יודעות הכי טוב מה מתאים ומה מדויק לנו, ואם לא אנחנו עושות מאמצים לאתר מה כן, אז אם הרפואה המערבית, החברה, ומקבלי ההחלטות, לא מתייחסים לגיל הזה, לא מדגישים אותו, לא לומדים אותו , אנחנו אלו שצריכות לייצר את הטרפאיק. ככה כמו שזה נשמע, לדבר את זה, לכתוב על זה, להתמרד, ולא להחביא. ירידה בכמות ההורמונים הנשיים, היא עניין ביולוגי לחלוטין, לא איזה סוד נוראי. מהניסיון שלי, מה שנשמר בסוד, בסוף רק מקמט את הפנים, ומבאס את הנפש, ואנחנו לא פה כדי להתבאס.

אימא שלי אומרת "אני לא אוהבת את הפמיניסטיות. פעם ממש פחדנו מהם. הן היו עם שיער קצר כמעט מגולח, לא נשאו שום סממנים נשיים ושרפו חזיות. בישראל שלי זה היה ממש לא מקובל, הן אסרו לבישת חצאית, והיו לי חצאיות כאלו יפות. הן לא היו חברות שלי. לא היו לי חברות פמיניסטיות. אם כי אלו באנגליה, הסופרג'יסטיות שישבו בכלא, הן נאבקו על זכות בחירה והיו דווקא לבושות כמו גבירות,אותן אני מעריכה מאד".
אימא שלי נולדה לפני שמונים ושלוש שנים, רק לפני שנתיים בערך הצלחנו ללמד אותה להשתמש ב'whatsup" ובפייסבוק. שם היא גילתה שיש me too היא שאלה אותי מה זה. אז הסברתי לה. היא שתקה ועיניה נדדו. אני מכירה את המבט הזה. מה שאלתי אותה? מה? "מכל דבר עושים היום עניין", היא אמרה. "יש דברים הרבה יותר חשובים". כמו מה , שאלתי. "כלכלה , בטחון. את יודעת, דברים חשובים". אבל זה גם חשוב, אימא, זה לא סותר עניתי לה. הרי אם נשים נפגעו במשך שנים והושתקו, והיום הן אומרות פגעתם, נפגענו, מאסנו, זה ממש חשוב את מסכימה? שאלתי בלי לבקש באמת את הסכמתה. "מסכימה מסכימה" היא אמרה. "אם הדור שלי היה פותח את הפה, לא היה נשאר פה גבר אחד תם וישר דרך" היא הוסיפה, וקמה לגרש את החתול האפור שהיא לא אוהבת וסימנה לחתול הג'ינג'י לבוא. "את לא יכולה לסדר לי שיקחו את החתול האפור מפה? הוא מאיים על כל יתר החתולים, משתחל לי בין הרגלים וכמעט מפיל אותי, אפילו פעמיים שרט אותי. אני לא מבינה את החוק הטפשי הזה על אזור המחייה של החתולים. באמת אסור להעביר חתול??רק כי הוא החליט שזה הבית שלו. הוא מטרידן, היא אמרה , הוא מטרידן אמיתי", היא צחקה . אז מה , הקשתי, את אומרת שכולכן הוטרדתן?!
"מי חשב במושגים של הטרדה. את מנערת אבק עכשיו מדברים שמעולם לא ניקיתי. ככה זה היה. לא היו בכלל שאלות. היו רגשות. זה לא היה נעים, אבל לא היה מה לעשות. ועדיין לא נעשתי פמיניסטית בגלל כל הדברים האלו " היא הוסיפה וקולה הביע חוסר שביעות רצון מן המילה. אף פעם לא הבנתי מה הן בכלל רצו. שנלך עם מכנסים? כשניצה רצתה ללבוש גינס באוניברסיטה העברית ב-1957 אסרו עליה. את יכולה להזכר במקרים האלו שבהם הרגשת לא נעים שאלתי. "מה את שחה", היא ענתה, "מאז הביקור בבריכה כשהיינו ניצה ואני בנות 12-13, וקבוצת בנים הקיפה אותנו ודברה על האיברים שלנו וגם הציעה הצעות ורצנו הביתה, מפוחדות, הרגשנו כאילו הם ממשיכים לרוץ אחרינו, למרות שהם ככל הנראה בכלל נשארו בבריכה, אבל אלו היו לא בני טובים, נוער קשה מפרדס כץ אז זה היה מובן. היו מורים שנגעו, היו כאלו שישבתי לידם באוטובוס, כאלו שעמדו לידי באוטובוס.
כל הזמן היה צריך לזוז, לנוע, לשנות מקום, אם היית ערנית, הסתדרת יותר טוב. בסך הכל הסתדרתי. זה המקרים הפשוטים".
את יודעת שלגדל ילדה לבד, בלי גבר, בשנות ה- 70 זה סוג של פמיניזם, ולהיות אישה מורכבת בסביבה כל כך נבערת, זה פמיניזם. אימא שלי עשתה כאילו היא בכלל לא שומעת מה שאמרתי לה והמשיכה :" בעבודות זה כבר היה ברור שאם אני רוצה להתקדם, אני צריכה להסכים. המזל שלי שממילא עזבתי בכל פעם שחליתי , שלא יסתבכו עם עובדת לא בריאה, אז רוב הפעמים לא הייתי צריכה אותם. כל הבוסים הדרעקים האלו" היא הוסיפה ממשיכה לתת לג'ינג'י ללחך לה את הרגל. "היו כל כך הרבה מקרים שאני כבר לא רוצה לזכור". מקרה אחד גם אני זוכרת בעצמי , כבר הייתי אני בת 15 בערך, הזכרתי לה. את באמת רצית קשר עם האיש הזה. "איזה קשר?!" היא ענתה והאדימה מכעס. "הוא כל יום עבודה הציע להסיע אותי הביתה. היה יום אחד, שהייתי ממש חלשה ואמרתי לעצמי עכשיו במקום שני אוטובוסים בחום, והסכמתי לטרמפ, תוך כדי שאני קובעת עם עצמי שלא אסכים לדבר מעבר לזה, וממילא גם את היית אמורה להגיע תוך כדי הביתה, אז מי בכלל יתן למשהו לקרות. אבל הוא התעקש לעלות, ובסלון, באמת ניסה לכפות את עצמו, ואת הגעת, ומזל שעשית סקנדל". את רצינית? אמרתי לה. כל השנים התייסרתי על הסקנדל שעשיתי, חשבתי שהייתי כל כך אגוצנטרית עד שלא נתתי לך מקום לצרכים שלך, ואיך יכולתי וזה. חשבתי, שככל הנראה לא במקרה, קלטתי מתוך המבט שנגלה אלי בסלון, מראה שדורש את ההתערבות שלי . את התכונה הזו שלי , לפרש את המציאות נכון, ולגלות נכונות להגן על החלש ובייחוד על אימא שלי, יש לי מיום שאני מכירה את עצמי. אז באמת הבנתי נכון, והזבל האנושי הזה, שנבהל מהצעקות שלי והלך , היה צריך ללכת. האם העובדה שחודש לאחר מכן היא פוטרה , הראתה לי את המכתב, קיצוצים במחלקת האספקה של מכון ויצמן, היה חלק מכך? הייתי בדיוק עסוקה בחבר ראשון , ולא חיברתי את הנקודות. אני זוכרת שאימא אמרה , לא נורא אמצא עבודה חדשה. הפעם לקח לה הרבה יותר זמן ובסוף היא מצאה. "הנה הוא שוב מתקרב האפור, עם העיני זמם שלו, תראי", היא הצביעה לי על חתול אפור שמן, סתור שיער, באמת נראה לא נחמד. הטרדות הטרדות היא הוסיפה, לרצינית שבהן אני חייבת תודה. בזכותה יש לי אותך. הסטתי את הראש מהאפור והבטתי בה. מה? על מה את מדברת. היה לכם רומן זה משהו אחר בכלל. "רומן", היא חזרה אחרי בקול לגלגני חלש. "הוא לא היה הטיפוס שלי בכלל. חתיכת נס, לקבל כזה פרס מפעם אחת". אני חושבת ששתקתי ימים. בפועל זה כנראה היה משהו כמו כמה שניות שהרגישו ימים רבים ועוד ימשכו ימים רבים אחר כך, שבמהלכם, אשים את הטלפון בפריזר, אעמוד מול מכונת הכביסה ולא אזכור איך מפעילים אותה, אשכח מה שמים בפנקייק, זה היה שבת אחרי השיחה, עמדתי מול הקערה, חשבתי על כך ולא זכרתי מה שמים בבלילה. התייסרתי מן הצורך בשינוי הסיפור שספרתי לעצמי חיים שלמים, מדובר בפס הקול של היותי. סיפור עם מנגינה על איש ואישה שאוהבים במשך כמה לילות, ובאחד הלילות של תשוקה וחיבה עמוקה, נוצרת אני. אני חושבת, ולא ממש בטוחה, רק אחרי כמה חודשים, הצלחתי לשחרר את הסיפור אפילו שאין לי באמת סיפור חדש במקום, רק זה מה שאימא אמרה כאן.

על הזכות לסיפוק

עם פרסום חיצי הביקורת הרדודים , כלפי המראה של לינור אברג'יל, נזכרתי כי בזמן האחרון הבת שלי, בת תשע החלה לציין לגבי פעולות מסויימות שהיא מבצעת, שהן "מספקות אותה". גם אני וגם אחיותיה הבוגרות, חשנו מבוכה כאשר היא חזרה שוב ושוב על ההרגשה :"זה מספק אותי". אמרנו לה: "זה לא קשור, זה לא מתאים לומר שזה מספק . תאמרי משהו אחר, אולי נעים, אולי כיפי", היא הקשתה, "למה לא מספק" וכולנו הסטנו מבט ולא השבנו לה, או שהשבנו תשובה רפה.
חשבתי על כך לעומק . מה הבהיל אותי כל כך במילה מֵסַפֶק, הבהיל מספיק, שגם הבנות שלי הגדולות, שחיות בעידן אחר( ?) ממני, יישרו עימי או עם איזו הנחה מוקדמת גדולה מכולנו, קו , כך שכולנו חשנו אי נוחות מהסופרלטיב שנתנה הקטנה וקבעה שמה שהיא מרגישה , הוא "מספק".
עיון במילון מילה במילה של איתן אבניאון, מעלה כי ההגדרה למילה מֵסַפֶק היא:" מאפשר , מחבר, מחמש, ממלא, ממציא, מפרנס , מצייד, משביע , משביע רצון, נותן". אז איפה הבעיה אני שואלת את עצמי, סביר , והגיוני שילדה בת תשע תחוש כתוצאה מביצוע פעולה מסויימת , מִשְחקַ, או אחרת, כי הפעולה מילאה אותה, או חיברה אותה, או חימשה אותה, או השביעה את רצונה, וכנראה שאם הייתה אומרת את אחת המילים האלו, לא הייתי מעירה לה בכלל ולא הייתי מבקשת ממנה להחליף אותה במילה אחרת ועוד נוטעת בה את התחושה הגרועה והמוטעית, שהיא לא אמורה להרגיש מסופקת.
חשבתי על כל המקרים שבהם חשתי סיפוק מפעולות שלכאורה התביישתי לציין שהן מספקות אותי, כמו פליית כינים, התזת מים חמים מאד על פצע, ניקוי אובססיבי של מסילת חלון עם סכין כדי להוציא שאריות לכלכוך או שומן , כל מיני פעולות שלכאורה הן לא משביעות רצון או ממלאות, או מחברות, אבל הן בהחלט, מבחינתי, על הרצף של מספקות.
אני חופרת עוד לעומקו של הבור, ומבינה, שהמילה "מסופקת" מוטענת אצלי, ואצל בנותיי הבוגרות, במטען אחר, הקשר אחר, משמעות שונה מאשר המשמעות המילונית , ההגדרה הלשונית. עבורי סיפוק משמעו , סיפוק מיני. בכלל לא יכולתי לחשוב על הֵקְשר אחר עבור המילה סיפוק. אך האם באמת העובדה שבקשתי מהילדה לא לעשות שימוש במילה זו ו"תקנתי אותה" קשורה רק לכך שחשבתי שהיא עושה שימוש במילה משדה סמנטי שונה? אני חופרת עוד ומסיקה שהתשובה לשאלה זו, היא שלילית. החינוך , והאקלים שספגתי לאורך כל שנות הוויתי, היה שסיפוק מיני הוא דבר שלא מדברים עליו, דבר שאינו הכרחי כדי לקיים יחסי מין, הוא מעין פריבילגיה, משהו ששייך אולי יותר לגברים, אבל לא משהו שמהווה חלק מהנוכחות שלי כאישה, חלק ממה שמגדיר אותי, או מתקף את עצם קיום יחסי המין. יותר מכך, האקלים והאווירה גרמו לי להבין, שסיפוק מיני הוא לא משהו שאני זכאית לו, אלא למעשה, משהו שאני צריכה להתבייש בו. אם עדיין אישה נחשבת מופקרת כשהיא לבושה בצורה שגברים מתגרים ממנה, אם מעסיקים מעירים לעובדת שבאה עם מחשוף למשרד גם היום, אז מיניות היא למעשה משהו שנדרש, מבחורה נורמטיבית, להצניע, ואם כבר להצניע אז בוודאי שגם סיפוק מיני הוא תוצר לוואי פריבילגי, או אולי בכלל לא הכרחי.
אני עצמי במהלך השנים, שמעתי עצמי חושבת, כאשר ראיתי נשים שמחצינות מאד את המיניות שלהן, מחשבות כאילו "יש להן בעיה", ולא הבנתי שהבעיה היא במבט המתבונן עליהן , מבט גברי, וכמו בתסמונת שטקוהלם, שעתקתי אני בעצמי את המבט של שובָי הגברים. הבנתי את זה השבוע כאשר צפיתי בראיון טלוויזיה עם אנה ארונוב, שבו נשאלה מתי הבינה שהיא יפה לראשונה, והיא השיבה, שהבינה זאת, כאשר הבנים בתיכון החלו להביט בה במבט אחר. כמה עצוב, חשבתי , אנחנו מבינות שאנחנו יפות, רק כאשר העין הגברית "קובעת " זאת? ולא לפני כאשר אנו מביטות במראה.
באתי מבית יחסית לא פוריטני . אימא שלי הסבירה לי איך מקיימים יחסי מין, אבל מעולם לא אמרה משהו שקשור להנאה, או לסיפוק. היא לא אמרה שסובלים וגם לא הקרינה זאת, להיפך היא הייתה מצחקקת כשהסבירה לי מעט, אז הבנתי שזה לא דבר רע, אבל מעולם היא לא שייכה את זה באופן מובהק להנאה, או סיפוק. היא שייכה יחסי מין לעובדת הגעתי לעולם, כשליחות שעבורה בכלל היא ממצה את עצמה בעולם הזה. על האקט הטכני כביכול, שאפשר את עצם הגעתי, לא שוחחנו, עד שלא הגיע פרוייקט me too לעולם ולתדהמתי, כן דברנו על כך , ואני צריכה להתמודד עם מידע אחר לחלוטין ממה שדמיינתי.
על הדגדגן למשל, מעולם לא שמעתי. לא מאימא, לא בבית הספר. לא מאף אחד. מדוע הדגדגן אינו חלק מנושאי הלימוד במבוא לביולוגיה, או בכל שיעור אחר שיכול משרד החינוך ליזום, אל מול כל שטף המידע שמציף את הנוער של היום, לפי תגובת בנותיי למילה סיפוק שבחרה בה הקטנה, אני מניחה שהדרך שעשינו אינה כה ארוכה כמו שהיינו רוצות להאמין. אינסטוש, ופייסבוק, וסנפצ'אט לא מלמדים, קרבה, וזכות להנאה, וסיפוק מתחושות גופניות , והבנה עמוקה שאישה, שונה מגבר במבנה גופה אבל בוודאי לא בצרכיה, ובהנאותיה, להיפך והמבט הגברי לא הוא שבכלל אמור לייצר את אותו סיפוק. וכך גם אותו מבט , הוא לא זה שאמור לקבוע מה תקין, ומה צנוע בעיניו. הוא לא מתבקש לקבוע את הסטנדרטים המנחים. טעמו שלו, הוא טעמו ועל טעם וריח אין להתווכח, אך יש הבדל גדול בין טעם לבין קודים מנחים. חוט השני עובר בין סיפוק, לבין הערות פוגעניות על מנחת טקס המשואות. הכל אותו הדבר מאותו הדבר.
הדגדגן הוא אחד מן האיברים שאחראים על הסיפוק המיני ואין לו קשר הדוק ליחסי המין, כפי שאני קבלתי עליהם מידע: יצירת קשר אישי, מגע מיני, אהבה, חדירה, ילדים. זו בערך שרשרת המזון שגדלתי לאורה. וכנראה, לאור תגובת הבוגרות שלי, לא השכלתי מי יודע מה לנתק את השרשרת ולהעניק פירושים נוספים לנושא הזה. מעולם גם לא דברתי עם חברות על סיפוק מיני, דברתי על מינונים, נתתי סופרלטיבים כמו "זיון טוב", אבל לא מעולם לא ירדתי לנבכי הסיפוק בשיחות עם חברות. אני חופרת עוד וחושבת שיתכן והדבר מצביע גם על הזכות להנאה. הזכות לסיפוק. במסגרת עידן הפמיניזם שלי, שבו אני לומדת הרבה יותר על פמיניזם מאשר למדתי כל חיי, אני מבינה שזכות האישה לסיפוק מיני, היא לא זכות שאפשר לומר שאין כבר צורך להיאבק עליה, או שהמחשבות שלי מבטאות בורות אישית או blind spot שלי בלבד. הלוואי. כדור ארץ שלנו, שבו עדיין מבוצעות כריתות דגדגן, עדיין דורשים בו צניעות לבוש מנשים במקומות ציבוריים, מקום שבו עדיין נשים נאורות, לא חשות בנוח לדבר אחת עם השנייה, ובעיקר עם עצמן על הצורך והזכות הבסיסית לחוש סיפוק מיני, מקום שבו רק לפני שנתיים יצא הספר "ערות" שמתאר גם סיפורים על סיפוק מיני אבל לא רק, מקום שבו אימא עאלק משכילה, מן המעמד הבינוני, מתקנת את הבת שלה שאומרת "זה מספק אותי" בשעה שהיא ממשמשת סליים, הוא מקום שבו עוד יש לי , אולי לנו הרבה עבודה לעשות, וברוח הזו, הייתי מוסיפה, יש לנו עוד הרבה סיפוק מיני להשיג ולחתור אליו, כדי להשיג שיוויון גם בתחום הזה.

ארבעים ותשע בום

אם מישהו היה אומר לי שאני אשב ביום רביעי בשעה 10 בבוקר על ערימת ספרים לגריסה במגרש מלא זבל בכפר קאסם עם מפיץ ספרים אגדי (שלפני שנתיים חיכיתי מלא זמן שהסוכנת שלי תסדר לי איתו פגישה והתרגשתי כל כך כשהוא הסכים להפיץ את הספר שלי) והוא יספר לי שהוא מתעורר בלילה עם זיעה קרה ואומר לאשתו מה יקרה אם יגמר לנו הכסף והיא אומרת לו השתגעת? אתה עשיר ויכול להפסיק לעבוד והוא אומר לי אני לא מצליח להשתכנע. בגלל זה אני פה כל יום כמו שעון.
הייתי חושבת שמי שאומר לי את זה דפוק. ולא הייתי מאמינה. אני מעולה בלא להאמין ובכל פעם להידהם מחדש.
לפני שנתיים עמדתי עם אימא בבית הדפוס, שתינו רועדות מהתרגשות ובכי , מביטות, עם עיניים מצומצמות מדמעות, באיש בית הדפוס , שעמד באוברול כחול וצילם אותנו לבקשת אימא. . עכשיו 1500 ספרים גדשו כל פינה ברכב הקטן שלנו, שהמפיץ החזיר אחרי שנה שניסיתי להתעלם מן הבקשות שלו לבוא לקחת את הספרים, עד שהבקשה הפכה לדרישה שהפכה לאיום קונרטי, אז באתי וגם עכשיו, היה זה החזק ששם את הספרים באוטו כי אני לא יכולתי. המפיץ אמר לי ,זה בלתי נתפש כמויות הכותרים שמודפסות בזמן האחרון. העסק שלי כבר מזמן לא רווחי. את רואה אותן, הוא הצביע על חמש נשים מוסלמיות עם חיג'אז' וקלטתי שאני לא מצליחה להחניק מחשבה, אם הן משתכרות יותר משכר מינימום, והתבאסתי על עצמי שאני לא מצליחה לשחרר הרגלים ישנים, את רואה אותן ,הוא אמר שוב, אני מחזיק אותן עבור עבודה שלא מביאה לי שום כסף , רק מוציאה. הן מחזירות למדפים את הספרים שמוחזרים מהחנויות. וכשנגמר הזמן שאני חייב לשמור את הספרים אצלי, את רואה – הוא הצביע אל עבר הערימה האימתנית ששכבה בחצר, שם אני גורס. ערימות, אלפי ספרים כל יום. הרוב לא באים לקחת , כמוך, למי יש מקום בבית להחזיק את כל זה, הוא אמר והביט במבט מיואש בכל המדפים עמוסי הספרים שלו. יצאתי לערימה ונדהמתי לראות שם את הספר של הסופרת שלמדה איתי, היא הוציאה בעם עובד. כשלמדתי , קינאתי שהם הוציאו לה, רציתי לקרוא אז את הספר לראות מה יש בו שאין בשלי. אבל לא קראתי . הקנאה הפרידה אותי מכמה ספרים שיצאו בסמיכות לספר שלי. על הערימה היו המוני עותקים של הספר שלה, חלקם כבר דהויים מהשמש. לא אכפת לה שאתה גורס אותם, שאלתי את המפיץ. הוא הביט בספרים, קורא את השם שלה, כאילו בכלל לא זיהה את הכריכה. אה, היא, הוא אמר, אני אגיד לה, או שבעצם היא יודעת, הוא ענה. הבטתי בספר, קראתי את הכריכה האחורית, מילים גדולות, בסוף היה כתוב שהיא בוגרת החוג לספרות שגם אני למדתי בו. ושזה ספרה הראשון. כמו שלי. לקחתי לי עותק בשובבות, כשאני חושבת שהצלתי אוד מוצל מן הערימה. אם לא אני, היה הופך לנחשי נייר. לאן לוקחים מפה את הגריסה, שאלתי. הלוואי והייתי לפחות מרוויח על זה ענה המפיץ. אני משנע את זה על חשבוני, לתעשיית הנייר. נדמה לי שעושים מזה קופסאות קרטונים של נעלים. אנשים מוציאים ספרים כמו שלשול, ואנשים אחרים קונים נעלים יותר ממה שיש להם זמן לנעול. מי צריך בכלל קופסאות לקרטון עבור הנעלים, הוא אמר. אני תמיד מבקש בלי קופסה. סתם תופש מקום. אז מה את עושה עכשיו , הוא שאל. הפסקתי עם מבקשי המקלט עניתי לו. חשבתי שהספר אצלו הוא מוצר וגם מבקשי מקלט הפך להיות המוצר שלי. מה ההבדל בין נעלים, ספרים, ומבקשי מקלט.
באמת? הוא אמר, נדמה היה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא נשמע מתעניין. כן, לא יכולה יותר עניתי. יש לי שני גיסים, הוא אמר, שניהם בתחום שלך. אחד רשם, רשם בכיר. ימונה לשופט. ואחד היה עורך דין והשתגע , פשוט השתגע, עכשיו הוא במחשבים, אבל עוד לא ממש חזר לעצמו. אז מה תעשי הוא שאל. לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשפט שלו עם העושר. על זה שאשתו אמרה לו בלילה שיש לו מספיק כסף כדי להפסיק לעבוד. אז תגיד, איזה טיפ אתה יכול לתת לי כדי שיהיה לי כסף. נדלן הוא אמר. לא משנה מה יגידו, זה התחום היחיד שבאמת שווה משהו, שכל הזמן עולה. ואז החזק התקרב אלינו והמפיץ התחיל לצחקק איתו על ספורט והשיחה הקודמת הופסקה.
באוטו אמרתי לחזק, תגיד אם לא היו לנו מגבלות, שום דבר, מה היית חושב שמתאים לי לעשות? במה אני טובה. את שומעת הוא אמר, אנחנו צריכים לפנות מקום במחסן של אימא שלך, זה לא יכנס כל הכמות הזו אצלנו. הסתכלתי עליו, שקלתי אם להיעלב. אתה שמעת מה אני שואלת? איזה מקצוע כלומר מקצוע מקצוע הוא אמר בקול שואל. כן , עניתי. אין לי מושג הוא השיב. לך אין מושג, הרמתי את הקול. פתאום חשבתי, מה הוא אשם. הכי קל זה לראות איזה רדוד ושטחי הוא. שלושים שנה ביחד והוא לא יודע במה אני טובה, למה אני מתאימה. ואני ארבעים ותשע שנים עם עצמי ואני לא יודעת, אז מה אני רוצה ממנו.
אחד הדברים שהדהימו אותי בתקופה הזו שבה אני מכריזה על שינוי והפסקתי לעשות דברים שעשיתי קודם, הוא שאנשים מגיבים בתדהמה, כאילו שבגיל 49 מצופה להמשיך ולעשות את אותו הדבר שעשית בעשורים הקודמים. לו הייתי בת 27 – אפחד לא היה אומר לי כלום.
שטויות נוראות! תוחלת החיים עלתה. לפי החשבון שלי, יש לי לפחות 25 שנים סבירות נוספות, שבהן אני אמורה להיות יחסית פנויה, ואת ההתפתחות האישית הקודמת שלי עשיתי בעשרים וחמש השנים הקודמות, אז למה שלא אמציא את עצמי מחדש .
השאלה היא במה אני טובה, ומה אני רוצה לעשות בהמשך החיים.
הרגלתי את עצמי לדחות מחמאות ולבקר את עצמי כל כך קשה עד שכאשר אני צריכה להרכיב פאזל של האיכויות שלי, אני מצליחה לחשוב רק על כמה חסרונות בולטים: אני לא סוגרת משחות שיניים ובקבוקי משקה, אני מקצרת תהליכים במתכונים , אני מתקשה להמתין בתורים, אני בוכה בהיידי למרות שצפיתי בו מלא פעמים, אני לא מצליחה לשמור על הארנק שלי מסודר יותר מחודש. והרשימה עוד ארוכה. בפעם הבאה רשימה טובה, וממנה להבין מה הכיוון החדש.

שורשים

יש לנו נטיה לחשוב שהתרחשויות עצומות מקבלות ביטוי גדול יותר במרחב ובזמן. אבל לא. ביום אחד , אפילו לא יממה מלאה. חייו של בנדר נהרסו. נחרבו. הושחתו. נגזלו ממנו. הנורא מכל, שהוא ידע שהגזלן זה גם הוא. ביום אחד הכי רגיל בעולם, סתם יום רביעי, דבר הוביל לדבר ובנדר גילה כי לפועה יש חבר, ממש חבר, בן זוג, הם שוכבים, והיא בהריון ממנו. אני אולי אעשה הפלה, אבל זה ממש לא עניינך, זה קשור רק לעובדה שאני לא חושבת שמנחם באמת יעזוב את הבית וגם כי אני אישית לא רוצה עוד ילד. היא חזרה על המילה אישית. כאילו ללדת ילד באמצע מערכת נישואים, לא מבן הזוג החוקי שלה, וסליחה שהוא צריך לדחוף עכשיו את עניין החוקי פה לסיפור, זה עניין אישי.
פועה עזבה את הבית באותו היום שבנדר גילה, אחרי שיחה שהייתה ביניהם, שכמוה לא הייתה לפני ובנדר חושב שגם לא תהיה לו מעולם עוד אחת כזו . לקראת סיום השיחה ביניהם, בנדר לא הצליח לשמוע את המילים שהיא הוציאה מהפה, השפתיים שלה זזו, גם כל הבעות הפנים השתנו, אין ספק שהיא דיברה, אבל הוא לא יכול היה לשמוע מילה. מדף ברזל אימתני ירד לו בתוך הראש בדיוק במערכת השמע, והשמיעה שלו בוטלה לחלוטין. בערך בשעה שלוש באמצע הלילה, בנדר היה כבר לבד אחרי שפועה עזבה וארזה כמה תיקים, הוא לא הסתכל מה בדיוק לקחה . מה זה כבר שינה לו. הם השתדלו להיות בשקט כשהמעשה כבר היה גמור ורק אחרי שהלכה ראה שהשאירה לו פתק על הצד שלו במיטה, הוא חשב מיד שהוא רוצה עכשיו את הצד השני. על הפתק היה כתוב: מציעה שלא תספר לילדים דבר עד שלא נתייעץ איך עושים זאת, כרגע זה לא בעיה להציג את זה כנסיעת עבודה, ביום שבת אני חוזרת תאמר להם, עד אז נחליט.
הוא כיווצץ את הפתק לכדור נייר קטן והשליך אותו לשירותים והוריד את המים. כשהמים ירדו, נלווה אליהם קול רע, שהוא הכיר כבר, הקול הזה סימל שעומדת להיות סתימה בשירותים. כשבנו את הבית, הוא החליט לשתול פיקוס בקדמת הבית, פחות ממטר משירותי ההורים. וכבר שנה לאחר ששתל, התרחשה הסתימה הראשונה. בפעם הראשונה הוא ניסה לשחרר ודי מהר הבין שאין באמת חרא שסותם או מגבונים או גוף זר אחר שיכול להיות בשירותים. בפעם השנייה שהייתה סתימה, זמן לא רב אחרי כן, כבר נעזר בשרברב מקצועי וזה בא עם ספירלה ומכשירים וקבע חד משמעית שמדובר בסתימה של שורשי פיקוס שמגיעה מן הגינה עצמה.
בין העץ לשירותים, עמד כמובן קיר, והגנן ששתל את הגינה והקים אותה, ברק הגיע לאחר כמה ימים לתת יעוץ. הוא ובנדר החליטו לרדת דרך שוחת הביוב הקרובה בחצר ולנסות להגיע לשורשי העץ שחוסמים את המעבר מן האסלה לביוב. הם ירדו שניהם עם מסיכות מיוחדות שברק הביא לבנדר, יכול להיות שם ריח חריף שאפשר להחנק ממנו , שים לב היא שמעה את ברק אומר. היא לא יצאה לחצר גם כשבנדר קרא לה מתלהב לראות. לראות מה. מה כבר יש לראות. את הנזקים של הרעיונות שלו, בית שלם שילם, היא חשבה והאדימה. הם עבדו כמה שעות , צעקו אחד לשני, יצאו, הפעילו איזה מחפרון, ואחרי כמה שעות נכנס בנדר הביתה ואמר , אין! הפתרון היחיד זה לעקור את העץ עם השורשים ובשביל זה צריך לבצע חפירות, שבהן יהיה צורך לשבור את הקיר. את המילים לשבור את הקיר הוא אמר בדרמטיות כאילו אמר לשבור את הכותל המערבי או אבן ממנו. לא מזמן נפלה ממנו אבן וזה אכן זיכה בכותרות בעיתונים.
היה ברור , גם בלי שפועה שאלה, שזו התרחשות שבנדר אינו מסוגל או רוצה להכיל. אין מצב שהוא יתן לגינה או לבית שלו להפגע. הבית הייה משאת חלומותיו שלו, כל לבנה וכל שלב בבנייתו על כל אחד מהם הוא פיקח ישירות ופועה ידעה שבקרב הזה היא מפסידה עוד לפני שהחלה בו. והיא וויתרה. וויתור לא אומר שלא הטיחה בו בכל סתימה את חלקו במפלה אבל היא אכן לא נקטה בשום צעד אחר. מלבד ובלי קשר להתאהב נואשות ביורי, המציל של המועדון ספורט. זה שמעולם בכלל לא קלטה אותו עד לאותו יום. זה שאם הייתה צריכה לצייר קלסתרון שלו, אם היה מתרחש רצח במועדון, היא לא הייתה יכולה, זה שהיא גילתה בשנייה אחת את קיומו , כשהרימה את הראש מהמים והוא הושיט לה את העגיל שנפל על אדן הבריכה עם הקפיצה שלה. לא שמציאת עגיל יכולה לשמח ככה את פועה ובטח שלא לגרום לה לעזוב בית עם שלושה ילדים, שירותים סתומים ומלא חלומות, אלא שאחרי סיפור העגיל, הייתה שיחה ועוד שיחה וככה דברים קרו, כמו שהיא בחיים אבל בחיים לא חשבה שיקרה. בטח לא לה. היצור הכי פחדן שהיא מכירה בעולם. כי הנה כל יום היא החליטה שהיא מספרת לבנדר , ולא הצליחה. פעם אחת זה הפריע ופעם אחרת, הייתה ביניהם רוח רעה, ופעם אחרת בדיוק כשרצתה קרה משהו. שורה תחתונה כל דבר הסיח את רצונה מן הצורך לספר לו. ואחרי שסיפרה, כי קרה מה שקרה שהייתה חייבת לספר כי לא היה מוצא מן השקרים של עצמה שהסתבכו בשקרים של בנדר. מזל שליורי היה את יחידת הדיור שבה היו נפגשים והיה לה לאן ללכת, אחרת יתכן שהייתה מתווכחת עם פרץ הזעם של בנדר שקבע לה, את עוזבת היום. בכל מקרה בנדר נשאר בבית וכשזרק את פתק הנייר המכווצץ, שובר את החוקים של עצמו, הוא שמע את הרעש הרע. המים ירדו עם רעש שהיה ברור שעומדת להיות סתימה. חמש שנים בבית הזה הובילו אותו לפתח חוש שמיעה מדוייק ,שעל פיו ידע בדיוק מתי אחרי הורדת המים תגיע הסתימה. ואז כשהייתה סתימה היה הולך כמו אמיל זולא בבית ומאשים. מי זרק ניירות, מי שכח את הכללים לגבי השירותים של אבא ואימא, אני יודע זו בכלל אימא, היה אומר והיא הייתה שוקלת אם להתפרץ שוב או לסתום. ממילא שום דבר שתגיד לא ישנה.
עם סיום חריקת המים וקול פכפוכם הטועה באסלה, נשטפה לבנדר מחשבה במוח. היה לו רעיון איך לשחרר את הסתימה. במקום להיכנס דרך הגינה הוא יכנס לשוחת הביוב, ולצינור הביוב דרך האסלה. השורשים של הפיקוס בוודאי הגיעו קרוב מאד לאסלה, אם הסתימה לא שוחררה כאשר נכנסו מן הצד ההפוך, הוא וברק הגנן. הוא החל לחפש היכן שם את המסיכה הירוקה שברק הביא לו ולאחר שהפך בזעם לא הגיוני לסיטואציה את המדפים של ארון השירות במרפסת, מצא אותה, בתוך שקית קטנה כמו שהונחה שם. הוא שם אותה על פיו והוריד את המכנסים, כך עומד בתחתון בוקסר וחולצה קצרה, עם גרבי צמר הוא נכנס לאסלה. הוא כופף את עצמו לצורה של הפיתול שלה ודף עם הידים את הקירות עד שכאשר השלים את הזחילה מצא עצמו בתוך צינור פלסטיק רחב קצת יותר, כמעט במידותיו. המסיכה לא הצליחה לחסום לחלוטין את הריח המצחין. מה אנשים פה אוכלים הוא חשב ונזכר שלמעשה אם ימצא חרא זה אומר שמישהו לא הקשיב לו , שהרי אסר על חירבון בשירותים האלו. יש לכם עוד שני חדרי שירותים, בשירותים האלו עושים רק פיפי, הזכיר שוב ושוב.הוא זחל משהו כמו עשרים מטר עד לסיום הצינור ששם הפך לפיה רחבה, וממנה יכול היה לראות שיש סולם שממנו ניתן היה לרדת לתעלה שהובילה לשוחת הביוב, אותה שוחה שבפעם הקודמת הם עבדו בה מן הצד השני. אבל כשניסה לרדת בסולם הוא הרגיש, וקילל את עצמו ששכח את פנס הראש שלו, שהסולם חסום. הוא מישש את הסולם והרגיש חומר רך שלא הכיר אותו, הוא הריח אותו ולא היה לו ריח, החומר גם לא הותיר שאריות על ידיו, שנגע בו הרגיש אותו אבל כשהרים את הידיים מן הסולם, לא נותרו עקבות מן החומר .הוא המשיך למשש עם הידים והרגיש שהחומר קשור לסולם בסבך קשרים מפותלים . זה הדבר שחוסם את המעבר של ההפרשות הוא חשב, אבל מה זה. אין מצב שאני מצליח לעבור אותו ולרדת על הסולם לכיוון השוחה, הוא החל חוזר אחורנית, בדיוק באותה הדרך בה נכנס ולאחר כמה דקות די מייסרות הוציא את הראש מן האסלה ויצא החוצה. ערימת קשרים סבוכים ולא פתורים מחומר שטיבו לא ברור תקעה את המעבר. הוא הרגיש מתוסכל יותר ממה שהיה לפני הגילוי.
עברו כמה חודשים שבהם בנדר ופועה גרו בנפרד, הם הסבירו לילדים שאבא ואימא נפרדו, הסבירו גם שהם לא יודעים מה יהיה והחלו בטיפול פסיכולוגי זוגי. במהלכו, החליטה פועה להפיל את העניין האישי שהיה לה עם יורי ואין כל ספק שאחרי ההפלה הוקל לשניהם. ההריון תקע כל נסיון של פתרון ביניהם, ושעה שלא היה אותו, התפנו קצת לדבר עם אחד עם השניה.
באותה שבת – היה זה בערך חודש אחרי שפועה שבה הביתה, ושלא כמו לאסי, קבלת הפנים היתה הרבה יותר מורכבת. גם מבנדר וגם מהילדים, נדרשו מאמצים לא פשוטים. בנדר זכר כל הזמן שהמטפלת אמרה לו בשיחה האישית . לכל אחד מהם הייתה גם שיחה אישית עם המטפלת, כששאל איך יאמין בה שוב, שאם יתקל בשקר מצידה של פועה, זה יכול להיות סימן של הסוף. עם הזמן בנדר לא היה בטוח שאלו בדיוק היו המילים של המטפלת, אבל היה בטוח שזה הנדר שנדר הוא עצמו. אם עוד פעם אחת הוא ימצא את פועה משקרת. פעם אחת. אתמול, ביקש הקטן שבנדר יכין רולדת קוקוס, הגדולה צחקה, רולדה, מאיפה הבאת את זה, רולדה זו עוגה של זקנים, והקטן התעקש אני רוצה רולדת קוקוס. בנדר התקשר לפועה שהייתה בעבודה והקריא לה את רשימת המצרכים לעוגה, שלא היו בבית. פועה רשמה ואמרה שתביא את כולם. היא באמת הביאה. בשבת בבוקר בנדר החל להכין את העוגה. הוא הכין את המוצרים היבשים בצד, ואת הרטובים בצד שני, בדיוק כמו שהמתכון פירט את השלבים. לצורך הקרם נדרש חלב קוקוס 22 אחוזי שומן . בנדר קרא את התווית על הקופסה. 10 אחוזים. הוא נדהם. הפחתה כזו משמעותית באחוזי השומן תוביל לכשלון וודאי בעוגה. הוא ניגש לפועה ושאל אותה, את זוכרת שבקשתי חלב קוקוס 22 אחוזי שומן. ופועה השיבה שכן. אז מדוע הבאת 10 אחוזים שאל. כי לא היה , אמרה והוא יכול היה לראות מבוכה קלה בפניה. אז למה לא אמרת – כעס, כי לא חשבתי שיש משמעות להבדל באחוזים ענתה. בוודאי שיש הבדל. זה יהפוך את הקרם ללא יציב, ולא אוכל להכין רולדה ענה לה בקול קצר ומיד היה ברור לשניהם, שנכנסת רוח רעה. יותר הר מאשר רוח. הם הרגישו בו נעמד ביניהם כבר כמה פעמים מאז ששבה הבייתה. נו באמת בנדר, זה לא כזה קריטי ניסתה פועה לרכך את המצב. זה מאד קריטי הרים בנדר את קולו. יש להם כזה מבחר של מוצרים כאלו, איך יכול להיות שלא היה, אולי פשוט לא היה אכפת לך כמה אחוזים ולקחת את המוצר הראשון מן המדף. פועה התרגזה. ממש ממש לא. חפשתי את האחוזים שבקשת ולא היה בכל החנות. בנדר חיפש בעיניו את מפתחות המכונית, מצא אותם על השולחן, לקח והלך לכיוון דלת היציאה כשהוא אומר, אל תגעו לי במוצרים עד שאני חוזר.
בדרך לחנות, הוא ניסה לשכנע את עצמו שפועה דוברת אמת. השקר כמו מפלצת מגעילה התקרב אליו על האספלט ובנדר ניסה כל הזמן לעקוף אותו, עקיפות חוקיות כמה שניתן משמאל.
כשהגיע לחנות, החנה, וניגש במהירות למדף המוצרים של המזרח הרחוק. לא היו שם קופסאות שימורים של קוקוס בכלל . אז ניגש למדפים של השימורים בכלל, וגם שם הופתע לגלות שאין בנמצא קופסאות שימורים של נוזל קוקוס או חלב קוקוס. הוא ניגש לקופאית הראשית ושאל אותה, אם יש מקום אחר שבו נמצא חלב או נוזל קוקוס והיא אמרה לו שאין בכלל. בנדר התעקש ואמר זה לא יתכן אשתי קנתה פה חלב קוקוס 10 אחוזי שומן אתמול. אין מצב, אין לנו כבר יותר משבוע את המוצר, יש חוסר בחברה השיבה הקופאית. בנדר התעקש, זה בלתי אפשרי, הקופאית הראשית השיבה, אדוני, אני אומרת לך מתוך ידע , אין לנו את המוצר הזה כבר יותר משבוע. יש לכם רשימת מלאי, התעקש בנדר. מה שאלה הקופאית, והביטה בו נדהמת. אני חייב שתבדקי מתי בפעם האחרונה קנו מכם קופסת שימורים, של חלב קוקוס 10 אחוזים, יש על הקופסה תווית ירוקה חומה. אני מכירה את המוצר ואת היבואן אמרה הקופאית, הבקשה שלך מוזרה, אני לא הייתי מסכימה לבקשתך, אם לא הייתי רואה שאתה ממש לחוץ על הנושא, לטון שלה נוסף קצת לגלוג. היא הקישה על המקלדת וסובבה לעבר בנדר את המסך, אתה רואה, פחית שימורים חלב קוקוס, יבואן נטו המזרח, מלאי אפס, רכישה אחרונה העשרים לתשיעי, שזה בדיוק לפני שבוע. אשתך כנראה קנתה את המוצר, אני לא אומרת שלא, אבל לא פה היא אמרה בקול פסקני. היא סובבה את המסך בחזרה לכיוונה ובנדק סובב את כתפו , אפילו שלום או תודה הוא לא אמר והחל ללכת לכיוון מגרש החניה.
יש לנו נטיה לחשוב שהתרחשויות עצומות מקבלות ביטוי גדול יותר במרחב ובזמן. אבל לא. ביום אחד , אפילו לא יממה מלאה. חייו של בנדר נהרסו. נחרבו. הושחתו. נגזלו ממנו. הנורא מכל, שהוא ידע שהגזלן זה גם הוא. ביום אחד הכי רגיל בעולם, סתם יום רביעי, דבר הוביל לדבר ובנדר גילה כי לפועה יש חבר, ממש חבר, בן זוג, הם שוכבים, והיא בהריון ממנו. אני אולי אעשה הפלה, אבל זה ממש לא עניינך, זה קשור רק לעובדה שאני לא חושבת שמנחם באמת יעזוב את הבית וגם כי אני אישית לא רוצה עוד ילד. היא חזרה על המילה אישית. כאילו ללדת ילד באמצע מערכת נישואים, לא מבן הזוג החוקי שלה, וסליחה שהוא צריך לדחוף עכשיו את עניין החוקי פה לסיפור, זה עניין אישי.
פועה עזבה את הבית באותו היום שבנדר גילה, אחרי שיחה שהייתה ביניהם, שכמוה לא הייתה לפני ובנדר חושב שגם לא תהיה לו מעולם עוד אחת כזו . לקראת סיום השיחה ביניהם, בנדר לא הצליח לשמוע את המילים שהיא הוציאה מהפה, השפתיים שלה זזו, גם כל הבעות הפנים השתנו, אין ספק שהיא דיברה, אבל הוא לא יכול היה לשמוע מילה. מדף ברזל אימתני ירד לו בתוך הראש בדיוק במערכת השמע, והשמיעה שלו בוטלה לחלוטין. בערך בשעה שלוש באמצע הלילה, בנדר היה כבר לבד אחרי שפועה עזבה וארזה כמה תיקים, הוא לא הסתכל מה בדיוק לקחה . מה זה כבר שינה לו. הם השתדלו להיות בשקט כשהמעשה כבר היה גמור ורק אחרי שהלכה ראה שהשאירה לו פתק על הצד שלו במיטה, הוא חשב מיד שהוא רוצה עכשיו את הצד השני. על הפתק היה כתוב: מציעה שלא תספר לילדים דבר עד שלא נתייעץ איך עושים זאת, כרגע זה לא בעיה להציג את זה כנסיעת עבודה, ביום שבת אני חוזרת תאמר להם, עד אז נחליט.
הוא כיווצץ את הפתק לכדור נייר קטן והשליך אותו לשירותים והוריד את המים. כשהמים ירדו, נלווה אליהם קול רע, שהוא הכיר כבר, הקול הזה סימל שעומדת להיות סתימה בשירותים. כשבנו את הבית, הוא החליט לשתול פיקוס בקדמת הבית, פחות ממטר משירותי ההורים. וכבר שנה לאחר ששתל, התרחשה הסתימה הראשונה. בפעם הראשונה הוא ניסה לשחרר ודי מהר הבין שאין באמת חרא שסותם או מגבונים או גוף זר אחר שיכול להיות בשירותים. בפעם השנייה שהייתה סתימה, זמן לא רב אחרי כן, כבר נעזר בשרברב מקצועי וזה בא עם ספירלה ומכשירים וקבע חד משמעית שמדובר בסתימה של שורשי פיקוס שמגיעה מן הגינה עצמה.
בין העץ לשירותים, עמד כמובן קיר, והגנן ששתל את הגינה והקים אותה, ברק הגיע לאחר כמה ימים לתת יעוץ. הוא ובנדר החליטו לרדת דרך שוחת הביוב הקרובה בחצר ולנסות להגיע לשורשי העץ שחוסמים את המעבר מן האסלה לביוב. הם ירדו שניהם עם מסיכות מיוחדות שברק הביא לבנדר, יכול להיות שם ריח חריף שאפשר להחנק ממנו , שים לב היא שמעה את ברק אומר. היא לא יצאה לחצר גם כשבנדר קרא לה מתלהב לראות. לראות מה. מה כבר יש לראות. את הנזקים של הרעיונות שלו, בית שלם שילם, היא חשבה והאדימה. הם עבדו כמה שעות , צעקו אחד לשני, יצאו, הפעילו איזה מחפרון, ואחרי כמה שעות נכנס בנדר הביתה ואמר , אין! הפתרון היחיד זה לעקור את העץ עם השורשים ובשביל זה צריך לבצע חפירות, שבהן יהיה צורך לשבור את הקיר. את המילים לשבור את הקיר הוא אמר בדרמטיות כאילו אמר לשבור את הכותל המערבי או אבן ממנו. לא מזמן נפלה ממנו אבן וזה אכן זיכה בכותרות בעיתונים.
היה ברור , גם בלי שפועה שאלה, שזו התרחשות שבנדר אינו מסוגל או רוצה להכיל. אין מצב שהוא יתן לגינה או לבית שלו להפגע. הבית הייה משאת חלומותיו שלו, כל לבנה וכל שלב בבנייתו על כל אחד מהם הוא פיקח ישירות ופועה ידעה שבקרב הזה היא מפסידה עוד לפני שהחלה בו. והיא וויתרה. וויתור לא אומר שלא הטיחה בו בכל סתימה את חלקו במפלה אבל היא אכן לא נקטה בשום צעד אחר. מלבד ובלי קשר להתאהב נואשות ביורי, המציל של המועדון ספורט. זה שמעולם בכלל לא קלטה אותו עד לאותו יום. זה שאם הייתה צריכה לצייר קלסתרון שלו, אם היה מתרחש רצח במועדון, היא לא הייתה יכולה, זה שהיא גילתה בשנייה אחת את קיומו , כשהרימה את הראש מהמים והוא הושיט לה את העגיל שנפל על אדן הבריכה עם הקפיצה שלה. לא שמציאת עגיל יכולה לשמח ככה את פועה ובטח שלא לגרום לה לעזוב בית עם שלושה ילדים, שירותים סתומים ומלא חלומות, אלא שאחרי סיפור העגיל, הייתה שיחה ועוד שיחה וככה דברים קרו, כמו שהיא בחיים אבל בחיים לא חשבה שיקרה. בטח לא לה. היצור הכי פחדן שהיא מכירה בעולם. כי הנה כל יום היא החליטה שהיא מספרת לבנדר , ולא הצליחה. פעם אחת זה הפריע ופעם אחרת, הייתה ביניהם רוח רעה, ופעם אחרת בדיוק כשרצתה קרה משהו. שורה תחתונה כל דבר הסיח את רצונה מן הצורך לספר לו. ואחרי שסיפרה, כי קרה מה שקרה שהייתה חייבת לספר כי לא היה מוצא מן השקרים של עצמה שהסתבכו בשקרים של בנדר. מזל שליורי היה את יחידת הדיור שבה היו נפגשים והיה לה לאן ללכת, אחרת יתכן שהייתה מתווכחת עם פרץ הזעם של בנדר שקבע לה, את עוזבת היום. בכל מקרה בנדר נשאר בבית וכשזרק את פתק הנייר המכווצץ, שובר את החוקים של עצמו, הוא שמע את הרעש הרע. המים ירדו עם רעש שהיה ברור שעומדת להיות סתימה. חמש שנים בבית הזה הובילו אותו לפתח חוש שמיעה מדוייק ,שעל פיו ידע בדיוק מתי אחרי הורדת המים תגיע הסתימה. ואז כשהייתה סתימה היה הולך כמו אמיל זולא בבית ומאשים. מי זרק ניירות, מי שכח את הכללים לגבי השירותים של אבא ואימא, אני יודע זו בכלל אימא, היה אומר והיא הייתה שוקלת אם להתפרץ שוב או לסתום. ממילא שום דבר שתגיד לא ישנה.
עם סיום חריקת המים וקול פכפוכם הטועה באסלה, נשטפה לבנדר מחשבה במוח. היה לו רעיון איך לשחרר את הסתימה. במקום להיכנס דרך הגינה הוא יכנס לשוחת הביוב, ולצינור הביוב דרך האסלה. השורשים של הפיקוס בוודאי הגיעו קרוב מאד לאסלה, אם הסתימה לא שוחררה כאשר נכנסו מן הצד ההפוך, הוא וברק הגנן. הוא החל לחפש היכן שם את המסיכה הירוקה שברק הביא לו ולאחר שהפך בזעם לא הגיוני לסיטואציה את המדפים של ארון השירות במרפסת, מצא אותה, בתוך שקית קטנה כמו שהונחה שם. הוא שם אותה על פיו והוריד את המכנסים, כך עומד בתחתון בוקסר וחולצה קצרה, עם גרבי צמר הוא נכנס לאסלה. הוא כופף את עצמו לצורה של הפיתול שלה ודף עם הידים את הקירות עד שכאשר השלים את הזחילה מצא עצמו בתוך צינור פלסטיק רחב קצת יותר, כמעט במידותיו. המסיכה לא הצליחה לחסום לחלוטין את הריח המצחין. מה אנשים פה אוכלים הוא חשב ונזכר שלמעשה אם ימצא חרא זה אומר שמישהו לא הקשיב לו , שהרי אסר על חירבון בשירותים האלו. יש לכם עוד שני חדרי שירותים, בשירותים האלו עושים רק פיפי, הזכיר שוב ושוב.הוא זחל משהו כמו עשרים מטר עד לסיום הצינור ששם הפך לפיה רחבה, וממנה יכול היה לראות שיש סולם שממנו ניתן היה לרדת לתעלה שהובילה לשוחת הביוב, אותה שוחה שבפעם הקודמת הם עבדו בה מן הצד השני. אבל כשניסה לרדת בסולם הוא הרגיש, וקילל את עצמו ששכח את פנס הראש שלו, שהסולם חסום. הוא מישש את הסולם והרגיש חומר רך שלא הכיר אותו, הוא הריח אותו ולא היה לו ריח, החומר גם לא הותיר שאריות על ידיו, שנגע בו הרגיש אותו אבל כשהרים את הידיים מן הסולם, לא נותרו עקבות מן החומר .הוא המשיך למשש עם הידים והרגיש שהחומר קשור לסולם בסבך קשרים מפותלים . זה הדבר שחוסם את המעבר של ההפרשות הוא חשב, אבל מה זה. אין מצב שאני מצליח לעבור אותו ולרדת על הסולם לכיוון השוחה, הוא החל חוזר אחורנית, בדיוק באותה הדרך בה נכנס ולאחר כמה דקות די מייסרות הוציא את הראש מן האסלה ויצא החוצה. ערימת קשרים סבוכים ולא פתורים מחומר שטיבו לא ברור תקעה את המעבר. הוא הרגיש מתוסכל יותר ממה שהיה לפני הגילוי.
עברו כמה חודשים שבהם בנדר ופועה גרו בנפרד, הם הסבירו לילדים שאבא ואימא נפרדו, הסבירו גם שהם לא יודעים מה יהיה והחלו בטיפול פסיכולוגי זוגי. במהלכו, החליטה פועה להפיל את העניין האישי שהיה לה עם יורי ואין כל ספק שאחרי ההפלה הוקל לשניהם. ההריון תקע כל נסיון של פתרון ביניהם, ושעה שלא היה אותו, התפנו קצת לדבר עם אחד עם השניה.
באותה שבת – היה זה בערך חודש אחרי שפועה שבה הביתה, ושלא כמו לאסי, קבלת הפנים היתה הרבה יותר מורכבת. גם מבנדר וגם מהילדים, נדרשו מאמצים לא פשוטים. בנדר זכר כל הזמן שהמטפלת אמרה לו בשיחה האישית . לכל אחד מהם הייתה גם שיחה אישית עם המטפלת, כששאל איך יאמין בה שוב, שאם יתקל בשקר מצידה של פועה, זה יכול להיות סימן של הסוף. עם הזמן בנדר לא היה בטוח שאלו בדיוק היו המילים של המטפלת, אבל היה בטוח שזה הנדר שנדר הוא עצמו. אם עוד פעם אחת הוא ימצא את פועה משקרת. פעם אחת. אתמול, ביקש הקטן שבנדר יכין רולדת קוקוס, הגדולה צחקה, רולדה, מאיפה הבאת את זה, רולדה זו עוגה של זקנים, והקטן התעקש אני רוצה רולדת קוקוס. בנדר התקשר לפועה שהייתה בעבודה והקריא לה את רשימת המצרכים לעוגה, שלא היו בבית. פועה רשמה ואמרה שתביא את כולם. היא באמת הביאה. בשבת בבוקר בנדר החל להכין את העוגה. הוא הכין את המוצרים היבשים בצד, ואת הרטובים בצד שני, בדיוק כמו שהמתכון פירט את השלבים. לצורך הקרם נדרש חלב קוקוס 22 אחוזי שומן . בנדר קרא את התווית על הקופסה. 10 אחוזים. הוא נדהם. הפחתה כזו משמעותית באחוזי השומן תוביל לכשלון וודאי בעוגה. הוא ניגש לפועה ושאל אותה, את זוכרת שבקשתי חלב קוקוס 22 אחוזי שומן. ופועה השיבה שכן. אז מדוע הבאת 10 אחוזים שאל. כי לא היה , אמרה והוא יכול היה לראות מבוכה קלה בפניה. אז למה לא אמרת – כעס, כי לא חשבתי שיש משמעות להבדל באחוזים ענתה. בוודאי שיש הבדל. זה יהפוך את הקרם ללא יציב, ולא אוכל להכין רולדה ענה לה בקול קצר ומיד היה ברור לשניהם, שנכנסת רוח רעה. יותר הר מאשר רוח. הם הרגישו בו נעמד ביניהם כבר כמה פעמים מאז ששבה הבייתה. נו באמת בנדר, זה לא כזה קריטי ניסתה פועה לרכך את המצב. זה מאד קריטי הרים בנדר את קולו. יש להם כזה מבחר של מוצרים כאלו, איך יכול להיות שלא היה, אולי פשוט לא היה אכפת לך כמה אחוזים ולקחת את המוצר הראשון מן המדף. פועה התרגזה. ממש ממש לא. חפשתי את האחוזים שבקשת ולא היה בכל החנות. בנדר חיפש בעיניו את מפתחות המכונית, מצא אותם על השולחן, לקח והלך לכיוון דלת היציאה כשהוא אומר, אל תגעו לי במוצרים עד שאני חוזר.
בדרך לחנות, הוא ניסה לשכנע את עצמו שפועה דוברת אמת. השקר כמו מפלצת מגעילה התקרב אליו על האספלט ובנדר ניסה כל הזמן לעקוף אותו, עקיפות חוקיות כמה שניתן משמאל.
כשהגיע לחנות, החנה, וניגש במהירות למדף המוצרים של המזרח הרחוק. לא היו שם קופסאות שימורים של קוקוס בכלל . אז ניגש למדפים של השימורים בכלל, וגם שם הופתע לגלות שאין בנמצא קופסאות שימורים של נוזל קוקוס או חלב קוקוס. הוא ניגש לקופאית הראשית ושאל אותה, אם יש מקום אחר שבו נמצא חלב או נוזל קוקוס והיא אמרה לו שאין בכלל. בנדר התעקש ואמר זה לא יתכן אשתי קנתה פה חלב קוקוס 10 אחוזי שומן אתמול. אין מצב, אין לנו כבר יותר משבוע את המוצר, יש חוסר בחברה השיבה הקופאית. בנדר התעקש, זה בלתי אפשרי, הקופאית הראשית השיבה, אדוני, אני אומרת לך מתוך ידע , אין לנו את המוצר הזה כבר יותר משבוע. יש לכם רשימת מלאי, התעקש בנדר. מה שאלה הקופאית, והביטה בו נדהמת. אני חייב שתבדקי מתי בפעם האחרונה קנו מכם קופסת שימורים, של חלב קוקוס 10 אחוזים, יש על הקופסה תווית ירוקה חומה. אני מכירה את המוצר ואת היבואן אמרה הקופאית, הבקשה שלך מוזרה, אני לא הייתי מסכימה לבקשתך, אם לא הייתי רואה שאתה ממש לחוץ על הנושא, לטון שלה נוסף קצת לגלוג. היא הקישה על המקלדת וסובבה לעבר בנדר את המסך, אתה רואה, פחית שימורים חלב קוקוס, יבואן נטו המזרח, מלאי אפס, רכישה אחרונה העשרים לתשיעי, שזה בדיוק לפני שבוע. אשתך כנראה קנתה את המוצר, אני לא אומרת שלא, אבל לא פה היא אמרה בקול פסקני. היא סובבה את המסך בחזרה לכיוונה ובנדק סובב את כתפו , אפילו שלום או תודה הוא לא אמר והחל ללכת לכיוון מגרש החניה.

לֹא בָּנִית לִי סֻכָּה
אֲבָל הִצַּעְתְּ לִי לַעֲשׂוֹת קִשּׁוּטִים
מֵהַסֵּפֶר שֶׁל בַּתְיָה עֻזִּיאֵל
אֶפְשָׁר לִתְלוֹת בַּסָּלוֹן, אָמַרְתְּ.
לֹא הִרְכַּבְתְּ לִי טֶנֶא,
אָמַרְתְּ לִי: אַתְּ הַבִּכּוּרִים שֶׁלִּי, זֶה הכי מְסַפֵּק בָּעוֹלָם .
לֹא רָאִיתִי לוּלָב עד לַצָּבָא,
אֲנִי מִתְנַדְנֶדֶת מַסְפִּיק הֵטַחְתְּ .
בָּנִית לִי אַרְמוֹן
עֲשׂוּי זְכוּכִית דַּקָּה
לְהַחְרִיד.
שָׁם זָרַעְתְּ הַתְחָלוֹת שֶׁל סִפּוּרִים,
קָבַעְתָּ שֶׁאָסוּר לִקְבֹּעַ כְּלָלִים אַכְזָרִיִּים
וּבְיָמִים קְבוּעִים שָׁכַחְתְּ
אֶת הַכְּלָלִים בְּעַצְמֵךְ.
הִנְחַתְּ אֶת הָאַרְמוֹן עַל הַר מְבֻדָּד
וּבָנִית חוֹמוֹת אַהֲבָה.

זריחה ושקיעה – אפרת מור מילמן

בְּמִקְרֶה (זוֹ אַתְּ אוֹ אֲנִי שֶׁחוֹשְׁבוֹת שֶׁאֵין דָּבָר כָּזֶה בְּמִקְרֶה) הִסְתַּדְּרָה לָנוּ תַּפְאוּרָה שֶׁל יָם, וְנַעֲרָה שֶׁאָמְרָה שֶׁלָּמְדָה שֶׁהַפְרָעוֹת נַפְשִׁיּוֹת עוֹבְרוֹת בְּתוֹרָשָׁה. אָז אָמַרְתִּי נָכוֹן גַּם לַסַּבָּא הָייְתָה אָחוֹת עִם בְּעָיָה (מִכְבָּסָה רִאשׁוֹנָה) שֶׁאָמְנָם מֵתָה בַּשּׁוֹאָה. אַתְּ אָמַרְתְּ מָה פִּתְאוֹם "עִם בְּעָיָה" לֹא הָיָה לָהּ שׁוּם עִנְייָן (מִכְבָּסָה שְׁנִייָּה) , הִיא הָיְיתָה מוֹרָה, וְהַנָּאצִים יִמַּח שְׁמָם. אָז אָמַרְתִּי טוֹב טוֹב אָז לְךָ יֵשׁ בְּעָיָה וְגַם אֲנִי לֹא מַמָּשׁ מְאֻזֶּנֶת (חַשְׁתִּי שֶׁזֶּה יְרֵכֵךְ הֵשִׂיחָה וזו גם אֱמֶת הַתּוֹרָה). אֵין לִי שׁוּם בְּעָיָה אָמַרְתְּ, וְהַשֶּׁמֶשׁ לוּ הָיְיתָה יְכוֹלָה הָייְתָה זוֹרַחַת שׁוּב בַּיָּם שֶׁהִבַּטְתִּי בּוֹ מַסְתִּירָה דִּמְעָה.
אַתְּ רְצִינִית שָׁאַלְתִּי. בְּכָל מִקְרֶה, הוֹסַפְתְּ, לִי זֶה לֹא מַפְרִיעַ. לָךְ! אָמַרְתִּי זֶה לֹא מַפְרִיעַ . אֲבָל לִי כֵּן וְהֵרַמְתִּי אֶת הַקּוֹל. שָה שָה, לֹא צָרִיךְ לִצְעֹוק אָמַרְתְּ וְהִנְמַכְתְּ גּוּף וְקוֹל. אָז לֹא צָרִיךְ שֶׁכָּךְ יִהְיֶה לָחַשְׁתְּ. רֶגַע וּמָה עִם הֶחֳודָשִׁים הָאֵלּוּ בְּיַלְדוֹתַי, הַחֶדֶר הַסָּגוּר, גַּם זֶה לֹא הָיָה? הִתְרַסְתִּי. הַמֶּלְצַר דָּחַף לְךָ צ'יזיקי לַשֻּׁלְחָן, וְחִייַּכְתְּ אֵלָיו , כְּאִלּוּ הָיִית בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וְהוּא זָרַח. הַלִּיתְיוּם זֶה מֶלַח אָמַרְתְּ, כְּמוֹ זֶה שֶׁעַל הַחוֹל נָכוֹן? שָׁאַלְתְּ. חֲבָל שֶׁלֹּא חָשְׁבוּ עַל זֶה פָּעַם מִזְּמַן. אֲבָל בְּכָל מִקְרֶה אֵין לִי כְּלוּם וְאֶת צְרִיכָה לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה מִזְּמַן.