עילת הסגירה: חוסר עניין לציבור/ אפרת מור מילמן

תמונה

 

 

בבקשה תשב, אדון חיים, תשב.

שפרה, מנהלת בית הספר, הצביעה על כיסא ישן, פרום פלסטיק בשוליו, רק ממתין שיכסו את תפריו הישנים. חיים ציית, משך אליו את הכיסא בעדינות והניח עליו את ישבנו, צווארוני חולצתו המעומלנת הביטו בשפרה כמו זוג חיילים ממושמעים.

תשמע אדון חיים, אנחנו החלטנו, כמו שאתה יודע, כבר לפני ארבע שנים, לקרב את הילדים לשואה. הילדים האלו הם דור שלישי לשואה, כבר לא ממש מכירים את הסיפורים ממקור ראשון, וחלקם, עד שלא הופעת בפניהם, חשבו שניצול שואה זה משהו שכתוב עליו רק בספרים.

חיים חייך אליה חיוך גדול והינהן בראשו. בוודאי בוודאי, אני מבין, הוא אמר.

אתה זוכר שאתה נכנסת אלי והצעת לספר להם את הסיפור שלך, היא שאלה את חיים וכלל לא המתינה שיענה. אתה הצעת את עצמך, בדיוק כשאני, אנחנו זאת אומרת, היינו במהלך של גיבוש תכנית חינוכית בנושא. אז ככה שזה נפל ממש מתאים. כלומר, הרצון שלך והתכניות שלנו.

חיים זכר שנירה, מזכירת בית הספר, שהיא גם השכנה מהקומה הראשונה בבניין שלו, פנתה אליו והציעה לו להשתתף בתכנית. נירה היא אישה מאוד נחמדה. תמיד מחייכת ומתעניינת, והבוקר פגש אותה והיא מיהרה כל כך לחדר האשפה, הוא לא הספיק אפילו לספר לה שהוא מגיע לבית הספר. מה כבר יש למהר לזרוק זבל, חשב. הוא שם לב שהחיוך שלה מוזר. השיחה הזאת קשה לי מאוד, אמרה שפרה, והוא התנער ממחשבותיו ושב והביט בה, לא מבין מה קשה בשיחה. אם ישאל, תדע שלא הקשיב ותיעלב, אז הוא שתק.

ממש בימים האחרונים הגיע אלינו מידע, המשיכה המנהלת שפרה, כמעט לוחשת, שאתה… איך להגיד זאת… אתה… לא ניצול שואה, היא סגרה ופתחה את פיה חליפות, כמו קרפיון בראש השנה על קרש האמבט, חסר אונים בידיה הלבנות דקות של בטי המכות בו בחוזקה.

סליחה, חיים אמר, סליחה, מה את אומרת? הוא ניסה למקד בה את המבט, למקד את המחשבות שנזלו כל הזמן. אני ממש מצטערת, חיים, שאני צריכה להגיד לך את זה, באמת, לא חשבתי בחלומות הכי שחורים שלי שאצטרך לעשות דבר כזה. אתה איש מבוגר, ואני מאוד מעריכה אותך והכי חשוב הילדים, הילדים, הם באמת אהבו את ה… סיפורים שלך… פתאום למילה סיפורים, כמו שהגתה אותה שפרה, היה צליל לעגני. אתה יודע מה, היא אמרה, הם אהבו אותך, לא רק את הסיפורים שלך. מה שהופך את כל הסיפור לעוד יותר, ובכן, עוד יותר קשה.

מה זאת אומרת הגיע מידע? איזה מידע? מהאינטרפול? חיים גיחך וניסה להיזכר איפה שם את המשקפיים, אולי היא תבקש ממנו לקרוא משהו, הוא לא יוכל לעשות זאת בלי משקפיים, המשקפופים שלו.

אבל שפרה לא היתה משועשעת. לא מהאינטרפול, אמרה בסבר פנים חמור, אבל מידע מבוסס, מבוסס מאוד, בוא נגדיר זאת כך, אנחנו יודעים שעלית לישראל כבר ב-1935, כן, ב-1935, זה חשבון פשוט, כן, אדון חיים, הטון שלה עלה במקצת. כמובן מי שעלה לישראל ב-1935 לא יכול להיות ניצול שואה, זה עניין של חשבון פשוט. אולי הייתי צריכה לברר איתך את הפרטים לפני ש… נו, אבל מי חשב? באת, שיתפת, נשמעת אמיתי. הסיפור שלך התאים לתכנית שלנו, ממש מצווה. אבל עכשיו כשאני יודעת… איך אני יכולה להמשיך ב… ב… נו, היא חיפשה מילה מתאימה, וחיים אמר, בהצגה. והיא אמרה, כן, בהצגה. אני לא יכולה לפגוע בילדים, בנשמות רכות, לא להגן עליהם מפני מידע לא נכון. זה התפקיד שלנו כמחנכים, שלי כמנהלת, זה נקרא אחריות ציבורית. אתה מבין אותי, כן אדון חיים, ותראה, גם לא היתה לי ברירה, את חצי המשפט הבא חלצה מפיה בהבזק, מסננת אותו מבעד למרווחי נשימתה המקוצרת, התייעצתי עם המפקח של בית הספר והוא לחץ עלי להגיש תלונה במשטרה. אי אפשר היה לעבור על זה לסדר היום, אני כמנהלת לא יכולה להתעלם ממידע כזה, יש ממני ציפיות, עלי לעשות את עבודתי נאמנה. חוץ מזה, ברגע שהמפקח אמר מה שאמר – ידי קשורות.

חיים הסתכל על שפרה המנהלת. הידיים שלה היו תלויות בצדי הגוף כמו בובות בתאטרון הבובות שראה לעתים בגינה הציבורית עם הנכדים. הוא ניסה שוב לאסוף את המחשבה ולהתרכז בדברים שאמרה. אני מבין, אמר, כדי לסמן לאישה שמולו שלא הלך לאיבוד. הוא יודע להקשיב.

תראה, אני מצדי הייתי ממש ממש, אבל ממש, שמחה לגלות שזו טעות ושאכן עברת את הזוועות המחרידות האלו. כלומר אתה מבין, לא שמחה שעברת, אלא הייתי שמחה לגלות שזה לא נכון, הסיפור הזה, איך אמרת, ההצגה. אבל אני מבינה שאין מנוס. אין משהו שיכול לשנות את המציאות. ניצול שואה זה ניצול שואה, מישהו שניצל מהתופת. אי אפשר לעשות שימוש בסיפורים של אחרים. הילדים רוצים לדעת שזה אמיתי, ואם הם לא יודעים או לא מבינים, פה נכנסת מערכת החינוך, ואנחנו כמבוגרים אמורים להפעיל שיקול דעת. ילדים זה עם מאוד נאיבי, הוסיפה.

עם, הוא חשב, הגרמנים היו עם, הרוסים. ממתי ילדים הם עם.

ילדים מאמינים לכול, המשיכה המנהלת, זה לא אומר שמותר לספר להם הכול. הם כל כך אוהבים אותך, גם אני מרגישה אשמה, חיים, הם באמת חשבו שעברת את כל הסיוט הזה, ובעצם שיחקנו להם ברגשות. זה אסור, חיים זה אסור.

הגברת שפרה, קשה להגיד שזה לא… הדברים, זה הרבה יותר מסובך… גימגם חיים.

היא קטעה אותו ואמרה, תראה, אני עצמי, מלבד הגשת התלונה במשטרה לא מתכוונת להיות פעילה בהליך הזה, מבחינתי אם המשטרה לא תעשה כלום, גם טוב, אבל כנושאת משרה הייתי חייבת. חשבון פשוט, תבין אותי, לא היתה לי ברירה. היא גילגלה מולו עיניים שלחלוחית של זיעה ניבטה בהן.

חיים הביט בה אובד עצה מבעד לערפל שהלך והתעבה בעיניו; מה יגיד לאישה המסכנה הזאת, נושאת המשרה, הרי כשניסה להגיד שהדברים מסובכים, השתיקה אותו בנשימה מתקצרת. האוויר נעשה דליל, וחיים רצה לסיים את השיחה.

אבל שפרה השיבה את נפשה בלגימת מים מהכוס שלידה, ומיד המשיכה בקול מרוכך, אתה יודע, הסיפורים שלך נשמעו אותנטיים, אני לא הייתי חושבת, אני באמת מאמינה שלא היתה לך כוונה. השואה הנוראה הזאת באמת יכולה לבלבל בני אדם. אבל המקור, לפחות לילדים, חייב להיות מהימן, אמרה ומילותיה הזקיפו את גבה.

מקור מהימן, חזר חיים על דבריה ומשך את הכיסא לאחור. היא המשיכה, משחררת אוויר מהגוף, ידיה התרופפו אף יותר והיא הניחה אותן על השולחן. חיים רצה לקום וללכת, אבל שמע את עצמו שואל, מתי הוגשה התלונה במשטרה? הגברת שפרה בטח מתארת לעצמה שבמשטרה ובבית משפט מעולם לא ביקר, אם להוציא מן החשבון את התביעה הקטנה לפני כעשרים שנים נגד האיש בבית הקפה שמכר לו את קופסאות השימורים המקולקלות. הוא שמר אותן במרפסת, ערימות של קופסאות שימורים שתיכנן לעשות בהן שימוש בבית הקפה שניהל בקיץ בבריכה. עד שיום אחד כל הקופסאות – שנדדו זמן רב מדי בין הים האטלנטי לאוקיינוס אחר – התפוצצו ברעש אדיר, ובמשך חודשים רבים אחר כך נאלצה בטי לנקות את תכולתן מן התקרה. הכעס שלה כמעט העביר אותה על דעתה.

כבר לפני שבוע, מר חיים, כבר לפני שבוע, השיבה שפרה, וחיים דמיין צבא של שוטרים תר אחריו בכל הארץ או שמא היא מסרה להם את כתובתו, והוא התאמץ להיזכר אם אי פעם מסר לה את כתובתו הפרטית, ונזכר בנירה, ממהרת לחדר האשפה, וחשב, היא בטח אמרה להם. ברגעים אלו ממש הם ודאי מתחקרים, שואלים אנשים, אולי בודקים ביד ושם.

אם כן, עלי להמתין בסבלנות שיבואו לקחת אותי. אפילו המן התאפק, אמר לה וחייך חיוך קטן.

כן, יש להמתין בסבלנות, חזרה אחריו שפרה המנהלת. עיניה הביטו בו – עורגות לרגע שבו יסגור מאחוריו את הדלת.

וכך עשה, ועוד לפני שפנתה לומר לו שלום כבר היה מחוץ לחדרה.

הוא הלך במכנסי הכותנה שלו, שהיו אחוזים בחגורת עור מהוהה. שפרה הביטה בו מחלון חדרה, נאנחת בהקלה. מעל צווארוני חולצתו הזקופים נראה ראשו, פנים חרושות קמטים, מחייכים גם עתה, ופדחת עגולה, כהה, ושפרה חשבה כמה משונה לראות גבר בגילו בלי סימן לכרס, בטנו קצת שקועה, וצלעותיו בולטות מבעד לחולצה, כמעט כמו של ניצול אמיתי… היא הביטה בו שוב מתקדם אל שער בית הספר, ובא לציון גואל, חשבה.

 

לא כדאי שאספר לבטי, חשב בדרך הביתה, ההמתנה למשטרה לא תעשה לה טוב.

הוא נכנס למעלית. אצבעותיו הישרות לחצו על הספרה שלוש, וציפורניו הגזורות ישר, בחצאי סהר מדויקים, נגעו לא נגעו בכפתור המתכת. באפו כבר עלה הריח הטעים ביותר בעולם, ריח מרק העוף של רעייתו. בטי בטח תשאל למה חזר מוקדם, הירהר. היא לא אוהבת שדברים לא מסתדרים לפי סדר היום שלה.

היא החמיצה פנים כשפתחה את הדלת, נו, שוין, אתה כבר תרצה לאכול צהריים, יהודי, נזפה בו, עוד לא הספקתי לשים את הסיר על האש, עכשיו בוקר, אמרה, מתעלמת כמו תמיד מכך שהבוקר שלה הוא הצהריים שלו.

חיים כלל לא חשב לבקש. הוא התיישב ליד המכתבה שלו, ורק אז חש בכאבים העמומים. הוא הביט בניירות שהצטברו, ערימות על גבי ערימות של ניירות, דברי פרסום שהיו מחולקים תדיר בתיבות הדואר, בכל יום היה מרים עשרות כאלו, ונוטל גם מפח המחזור: ניירות, מעטפות ריקות, דברי דואר שהיו הדיירים בבניין מקבלים ופותחים ליד התיבות, משליכים את המעטפות, לעתים עם תוכנן, לפח שהתמלא במילים, ממש כמו הראש שלו עכשיו. פח "לדואר זבל" אמרה לו שולמית מוועד הבית. כיצד דואר יכול להיות זבל, הוא חשב. הניירות, עבים, משובחים, והמילים – מילים בעברית – אותיות אהובות, אפופות הילה של קדושה, מצאו עצמן בפח. לכן התנדב לפנות את הפח, ורוקן אותו מדי יום בדבקות על שולחן הכתיבה שלו; צדן האחורי של המעטפות היה הנוח ביותר לרשום לעצמו פתקים עם שברי זיכרונות או תכניות כתיבה. כתב היד שלו עיטר את החלק האחורי של כל הניירות, עגול, ציורי, עם משיכות נאות של כתיבה תמה שלמד בנעוריו. הוא הביט בטיוטת ספר הזיכרון, הטיוטה האחרונה, עותק שעבר כבר הגהה, נמצא בסדר. ספר הזיכרון של העיירה שלו, שעליו עמל כבר יותר מעשר שנים, מאז שמלאו לו שבעים שנים.

במפגש היובל של יוצאי פינסק, העיר של בטי, פגש במקרה את אהרון – בן הכפר שלו – שנישא כמוהו לבת פינסק, ועוד באותו הערב הבין שהמחשבות שרדפו אותו שנים רוצות להפוך למילים שיישארו לנצח. הכפר שלהם נמחק לחלוטין, ולאחר שבנות הברית ניצחו את הגרמנים הקימו הרוסים קילומטרים ספורים מהמיקום המדויק של הכפר שחרב עיירה קטנה הנושאת את שם הכפר. רק שלוש משפחות שרדו, ובתוכן הוא – שריד יחיד למשפחת מורשטיין.

ב-1934, אחרי שעברו עליו, על אמו ועל חמש אחיותיו שמונה שנים נוראות של רעב, ולאחר שאחותו הבכורה נפטרה ממחלה, החליט שהוא חייב לצאת ולעזור בפרנסת המשפחה. המשפחה כולה היתה על כתפיו מאז שאביו מת מדלקת ריאות כשהיה חיים בן שש. הוא נפרד מכולן בלילה מלא דמעות, לקח איתו את המזוודה עם המיטלטלין, הבגדים הכי יפים שתפרה לו אמו, המצרכים הכי חדשים שאפשר היה לקנות לפני הנסיעה – ונסע שבוע וחצי בכרכרה ואחר כך ברכבת כמה שעות לפינסק, העיר הגדולה. שם הדברים התגלגלו כמו שהתגלגלו והוא הכיר את בטי, עשה את עסקת חייו, וקנה מהוריה האמידים את עתיד אחיותיו: הם שילמו עבורה נדוניה יפה, והיא הבטיחה לו, לחיים, שתאפשר לו לשלוח בכל חודש כסף לאחיות כדי שיוכלו לשרוד עד שיעלו לישראל כמוהם.

מרגע שעזב את הכפר שלח לבנות משפחתו דמי קיום חודשיים. כשעלו לישראל, חסך מפיו, ולמרות התנגדותה הנחרצת של בטי המשיך לשלוח להן דמי קיום. אפילו אם נצטרך לרעוב, אני אשלח להן את מה שהבטחתי, היה אומר לבטי בכעס עם כל מרי. הריבים שלהם נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה, בלחישות נחש רושפות, בין הסדינים, בחדר הקטן שיחד איתם נמו בו כבר שתי עוללות.

"כל הכספים ששלחנו, שהוצאנו לחם מהפה של הבנות, היו לחינם," הטיחה בו בטי שעה שהגיעו הידיעות. את מחאתה על כך שזרק את הכסף כמו באיזו השקעה על אדמה באחוזת בית, לא שכח עד היום. כאילו יכול היה לדעת שאודים מוצלים יגיעו מהכפר ויספרו לו שאפסה התקווה, שאין כל סיכוי לחיים, שכולם – כל יושבי הכפר שלו, הכפר היפה שלו, מחוז געגועיו, זה שמפה גדולה שלו מופיעה בין דפי הספר, מפה שצייר לבד, נאבק בקרעי זיכרון – אינם. שבילי הבוץ בחורף, עלי השלכת בסתיו, בית הכנסת שהיה הולך אליו עם סבו האהוב, הנשיקה הראשונה עם בלומה על ערימת החציר בכניסה לאורווה של הגויים, והאחיות והאימא, שבט מאוחד ואהוב שלו – כולם התפוגגו עם הרוח, עם הרוח הנוראה שסחפה עמה הכול, וכעת נותרו רק האותיות בספריו, שמי יודע אם מישהו יקרא.

זה מהכאבים, המחשבות הרעות, נזף בעצמו. ולמה שלא יקראו? הרי הוא מתכנן לתרום עותקים לארגון הזיכרון של יוצאי פינסק, הוא יתרום כמה עותקים למוזיאון היהודי בניו יורק, הוא יתרום למוזיאון יד ושם – הם כבר מתעניינים. כל אחד מן המוסדות ישלח לו מכתב תודה, זיכרונך חשוב להנצחת העבר למען הדורות הבאים, יכתבו המחשבים שלהם באותיות שיהיו זהות בצורה ובגודל. את הבולים היפים יגזור מהמעטפות וישמור לאלבום של הנכדים. בחלומותיו, העתקי ספריו הכחולים מעלים אבק בספריות ובמוזיאונים, צלן של האותיות מתאדה, והאותיות עצמן, גושי סדר מתכת, נשמטות אל המדפים. כל ניסיון לחברן לכדי סיפורים ברורים עולה בתוהו בחלומותיו.

וכעת הוא ממתין למשטרה – שיבואו, והוא רואה בעיני רוחו כיצד הם מגיעים, שוטרים ועוד שוטרים, פלוגה שלמה של שוטרים, והוא מבקש מבטי שתכין להם תה, והם יושבים בסלון והוא מספר להם את הסיפור שלו ושלהן, של כל האהובות שלו, האימא והאחיות שמהן נפרד בלילה אביבי, בלי שאפילו בדל של מחשבה רעה נכנס אז ליפי הפרידה, כי לא חשב שלעולם לא יראה אותן שוב. מי ידע אז משהו. הרי הוא קנה את עתידן והקריב את חייו עבורן; שלח כסף כל חודש, בשביל ששרה תלמד, כדי שבתיה תתחתן, חסך אגורה לאגורה, כדי שהאחיות יישארו עם האימא לעזור לה בכפר. שלח עוד, ולשווא. הן היו כל כך ברוכות כישרונות, חיה הרקדנית, שרה המלומדת, פייגעלה, שהייתה יכולה לייצג את ישראל באולימפיאדה. הוא לא יכול היה להאמין לסיפורים. הוא היה שם, הוא היה שם איתן כל העת, בחלומות שלו, בשאיפותיו, במה שהצליח לממש עבורן, חלום אחר חלום, בכספה של בטי. והנה הכסף כלל לא עזר והגרמנים מחקו הכול, מחקו את כל הכפר היפה שלו.

בסוף הסיפור הוא יעמוד מולם, זקוף, ויאמר להם כך: אז עכשיו אדונים שוטרים, שמעתם הכול… ואני מקווה שתבינו: לא נשאר אף אחד לספר מלבדי. אני מוכן ומזומן לעלות אל דוכן הנאשמים ולספר את כל הסיפור בבית המשפט. אם תחליטו לגנוז את התלונה, אני מקווה שזה לא יהיה מחוסר עניין לציבור.

 

 

מודעות פרסומת

דרמה קוין

חברה טובה אמרה לי, כאשר סיפרתי לה שאני נעלבת פעמים רבות, שהיא אינה זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבה נפגעה. היה זה אולי בגיל שש היא אמרה לי. היא האיצה בי לשנן לעצמי משפט: איני מתייחסת ואיני נפגעת מן המעגל הרחוק. בדרכי ברחוב, לאחר שהסתיימה השיחה שלנו, שבתי ושיננתי לעצמי את המשפט, איני נפגעת מן המעגל הרחוק. ברור היה לשתינו, שאני מסוגלת לסווג מי במעגל הרחוק ומי במעגל הקרוב. היא הסבירה לי עוד, שמי שבמעגל הרחוק , אינו ראוי שאתייחס אליו, במובן שאין צורך שאראה במעשיו כלפי או במילותיו כלפי ככאלו שדורשות התייחסות מיוחדת שלי, שכן ממילא הוא במעגל שמרוחק ממני. היא נשמעה לי כל כך צודקת וחכמה, וסיכמנו שהנושא הזה, הוא בעוכרי וכי ממש לצורך שלמות נפשי וגופי עלי לשנן את המנטרה ולפעול על פיה, הרי לא יתכן שאיעלב כל יום במשך כמה פעמים או אפילו בכל שבוע כמה פעמים. הדבר גורם לי סבל רב, אני עוסקת במילים שנאמרו לי או בהתנהגות שנעשתה כלפי, הרבה זמן, אני דשה ולשה במילים, והן למעשה ממשיכות לפגוע בי בעצם העיסוק שלי בהן. לא סיפרתי לה, שלמעשה בתקופה האחרונה, התחלתי לחשוב שיתכן ואיני מתאימה ליחסים חברתיים בכלל, ושעלי להימנע ממגעים עם בני אדם ברמה של קשרים חברתיים, שיש בהם יותר מאדם אחד או שניים. מכל מפגש אני שבה מצולקת, הופכת שוב ושוב במה שאני אמרתי ובמה שאמרו אחרים והמסקנה המתגבשת היא , קיים אצלי פער גדול בין מה שאני רוצה וחושבת ובין מה שאני אומרת, וממילא אנשים מניחים לגָבי דברים עוד לפני שאמרתי, ומפנים אותם כלפי ואיני יכולה להתמודד באופן מיטבי עם מה שאומרים לי וכך נוצרת שרשרת של אסונות קטנים, שבשעה שהם נאמרים – הם אינם מרגישים לי כל כך קטנים.

מיד לאחר השיחה עם החברה, צעדתי כעשר דקות לדיון בבית משפט. כשנכנסתי לאולם הדיונים, הסתיים בו בדיוק הדיון הקודם, וליד שולחן עורך הדין שמייצג את התובע, עמד עורך דין שמייצג כמוני מבקשי מקלט ועובדים זרים שאני מכירה אותו ושאנחנו לא מדברים. אנו "ברוגז" כמו שאומרים בשפה פשוטה יותר. לפני כמה שנים ייצגתי אני מבקש מקלט מסודן והוא ייצג את הנתבעת חברת שמירה. הדבר הפתיע אותי, שכן הוא כמוני ייצג מבקשי מקלט , בחלקם , כמו במקרה שלי, כאלו שהופנו אל שנינו דרך עמותת קו לעובד. וידוע היה שמי שמייצג עובדים שמגיעים מעמותת קו לעובד, לא מייצג מעסיקים. ידוע או לא ידוע, מבחינתי, בהתאם להשקפת עולמי, הדבר הוא טאבו. לא רק שהוא ייצג מולי מעסיק, הוא העז באותו דיון, שעה שלא היו לי כל ראיות להוכחת העבודה של התובע באתר הבניה, לטעון כלפי שהוא מכיר תיקים כאלו מ"קו לעובד" והדברים נעשים לעיתים קרובות בצורה חפיפניקית. התפתחה בינינו מהלומה מילולית קשה , בסיומה הודעתי לקו לעובד שזה או אני או הוא וקו לעובד, הבהירו לו שאסור היה לו לייצג מעסיק ומאז..אנחנו לא מדברים. לפיכך כאשר נכנסתי לאולם ופילסתי מקומי לישיבה לידו, לא אמרתי לו דבר. הוא המתין לפרוטוקול שלו, ובינתיים עורך הדין של המעסיקים, טען כלפיו בצעקות, "אני לא מאמין שעבור חמישה חלאות כאלו אתה מוכן למוטט אבא של שני חיילים במדינת ישראל. אני אדאג באופן אישי להרחקתם מן הארץ". שותפי ל"ברוגז" לא השיב לו, ואני הרגשתי, פיסית, את זרימת הדם בגופי . אני לא יודעת כמה אנשים חשים כך אני מניחה שהרבה, שאחרת לא היו קיימים הביטויים כמו :"הדם עלה לו לראש" וכו . אבל באמת שבאופן פיסי, הרגשתי זרימה חמה בתוך הגוף. כשהזרימה הגיעה לפי, שמעתי את עצמי אומרת למר ברוגז: "אני לא מאמינה שאתה לא מגיב לו". או "אני המומה שאתה לא עונה לו". אחד מן הנוסחים. הוא לא השיב לי, ואני הבטתי במראה הזה בגועל ולאט לאט הרגשתי שהדם שב למקומו ואין לי עוד רתיחה ואני נרגעת. כשהסתיים הדיון שלי , קלטתי שלמעשה נפגעתי מדברים שנאמרו כלפי אדם אחר, שלא בעניין שלי כביכול, אם כי עצם השמעת הערות האלו, הפוגעניות כלפי תובעים זרים, מרגיזות ופוגעות בי, כאילו נאמרו כלפי ו/או כלפי לקוחות שלי, כלומר זה לא באמת משנה שאני לו זו שייצגה במקרה הזה. כעסתי על עצמי ששכחתי את המנטרה, הרי בוודאי שעורך הדין השני, טיפוס מאוס בפני עצמו, אינו מצוי במעגל הקרוב שלי, ובטח שלא מר ברוגז, ובטח שלא העובדים שלא ייצגתי אז מדוע נפגעתי כל כך.

אני מזכירה לעצמי אחת לכמה ימים את מה שקראתי בעניין כל כך קרוב בספר ארבע ההסכמות של דון מיגל. אחת ההסכמות היא כי אין דבר שהוא אישי. הכותרת הזו, מדהימה אותי כל פעם מחדש. אצלי אין דבר שהוא לא אישי. על פי דון מיגל אין  לקחת שום דבר באופן אישי.

שום דבר שאנשים אחרים עושים אינו נעשה בגללכם. הוא נעשה בגללם. כשאתם לוקחים דברים באופן אישי ,אתם חשים מותקפים ואתם מגיבים בהגנה על האמונות שלכם וביצירת סכסוכים. אתם עושים עניין גדול מדברים פעוטים מפני שקיים בכם צורך להיות צודקים ולגרום לכל השאר להיות טועים.

לא הדברים שאנו אומרים הם הפוגעים בכם ,כי אם העובדה שהדברים שאמרתי נוגעים בפצעים שכבר קיימים בכם, אתם אלה הפוגעים בעצמכם.

אם אדם מסוים אינו נוהג בכם באהבה ובכבוד, תהיה זו מתנה אם הוא או היא יתרחקו מכם. אם אותו אדם אינו מתרחק צפויות במחיצתו שנים רבות של סבל.

על פניו הרעיון נשמע נכון ויכול למנוע ממני הרבה סבל. אבל אני מתקשה לפטור כל התנהגות פוגענית כלפי בהכרזה או בהצהרה שהיא אינה נעשתה בגללי. הרבה פעמים אני ממש משוכנעת שהיא נעשתה בגללי. בגלל יהירותי, בגלל התנשאותי, בגלל שאני הרבה פעמים אומרת לאנשים מהר מדי מה שאני חושבת והם נפגעים אז בפעם אחרת הם "מחזירים לי". אנשים אחרים, רואים בי מקור לאיום עליהם. אני עושה דברים שבעיניהם נחשבים אמיצים, אני פועלת בתחום שלדעתם נדרשת בו אסרטיביות , כוחנות, מניפולטיביות, אז הם מרשים לעצמם להתייחס אלי באותו אופן. האם אני יכולה לדרוש מהם לחשוב שהמקצוע שלי לא משקף את מי שאני, שאני לא מניפולטיבית, כוחנית ואסרטיבית וגם אם כן, בני אדם הם יצורים מורכבים ואני גם רגישה, בכיינית וחסרת עמוד שדרה בהרבה מצבים ולכן הם מתבקשים לזכור זאת כשהם באים במגע מולי. זו לא דרישה בלתי אפשרית מהם? האם גם אני לא צובעת אנשים ומקטלגת אותם? לרוב אני מחשיבה את עצמי כמי שמתייחסת לאנשים בצורה יותר הוליסטית אבל גם זו לא תעודת ביטוח, עדיין זכותם של אנשים לזכור לי פעמים שבהם הייתי חדה כלפיהם, שיפוטית ועשיתי פרצופים של מי שסובלת בנוכחותם. אז כיצד אני יכולה לפטור עצמי, בסגנון דון מיגל מן האחריות לתגובות של אנשים? מצד שני, אני לא באמת "אשמה" שלאנשים יש קביעות מוזרות שאישה שהיא עורכת דין היא בטוחה ביצ'ית או חזקה או גם וגם. אנשים מגיעים לכל מגע איתי, עם העולם, כשהם כבר טעונים, הבטרייה שלהם לא על אפס. אבל כל כך קשה לי לזכור זאת. עם החלק של דון מיגל שהדברים שנאמרים, למעשה נוגעים בפצעים שלי, עם כך אני יותר מסכימה, ועם כך קל יותר לטפל בבעיית ההעלבות המהירה שלי. אני משוחחת עם חברים ומסכימה עימם שבית הספר של הילדה רדוד. מישהו ששומע את השיחה, ונמצא מבחינה אישית במקום שבו הוא מרגיש שהעולם הערכי שלו נמצא בסימן שאלה, פולט לחלל החדר, גם הספר שלך אפרת רדוד אז מה. אני נעלבת  . נעלבת מאד. למה כי הספר שלי בעיני עצמי רדוד? לא. כי מישהו אמר לי (ברצינות) שהספר שלי רדוד? לא להיפך! אז למה זה פגע בי. כי אני חוששת מביקורת, כי אני חושבת בתוך תוכי שאולי הספר שלי "קטן" , שאולי זו לא יצירה ספרותית ענקית, הקולות האלו קיימים בתוכי , כמו שקיימים בתוכי קולות כאלו על כל יצירה שלי, כולל הילדים שלי, ולכן כשהוא אומר את זה, אני נבהלת כי זה מקום לא נעים להיזכר בו. אבל איך מפעילים את המנגנון החשיבתי הזה בכל פעם שמשהו קורה. אם כשזה היה קורה, הייתי מיד עושה את העבודה העצמית הזו, ומרגיעה את עצמי בתשובות נגדיות, שזה מהמקום המעורער שלו, שלפתע מתקיפים את בית הספר שאליו הוא שולח את ילדו, ושהחשש שלי שהספר אינו יצירה מושלמת, הוא טבעי, והוא אכן לא מושלם, כי זה ספר ביכורים ומותר לו. ובכלל מותר לא להיות מושלמת ועדיף היה שהוצאתי וכתבתי, כי כבר יש משהו שנשאר בעולם הזה, בתוך לבבות של הרבה מאד אנשים , הרבה יותר ממה שחשבתי, וזה כבר עוצמה ענקית. ולהמשיך עם המנטרה – אני לא נעלבת מן המעגל הרחב. …

לכן גם אולי הצלחתי לא רק שלא להעלב אלא אפילו לאהוב את הכינוי של שופטת אחת אלי- את דרמה קווין היא אמרה , אמירה שרבים יחלקו על היותה אתית, בהקשר של שופטת לעורכת דין, אבל אנו ואתיקה ממילא לא תמיד חברים..ואני חושבת שאם יכבה אצלי לגמרי מנגנון הדרמה, אהיה הרבה פחות מעניינת בעיני עצמי. כך שזה הצד השני של המטבע.

 

בין אוזני המן לאימון מדרגות

העבודה על תדמית הגוף בעיני עצמי נמשכת בהתמדה לא פשוטה. לא היה קל להבין עד כמה הגוף קשור לנפש ולהיפך. מה שהתחיל כרצון לנסות ולהוריד כמה קילוגרם בפעם האחרונה הפך מזמן לתהליך הרבה יותר עמוק. מהשני בספ…

מקור: בין אוזני המן לאימון מדרגות

בין אוזני המן לאימון מדרגות

העבודה על תדמית הגוף בעיני עצמי נמשכת בהתמדה לא פשוטה. לא היה קל להבין עד כמה הגוף קשור לנפש ולהיפך. מה שהתחיל כרצון לנסות ולהוריד כמה קילוגרם בפעם האחרונה הפך מזמן לתהליך הרבה יותר עמוק.

מהשני בספטמבר אני הולכת לספינינג בהתמדה. כל פעם כשאני עולה במדרגות , ברוח, בגשם סוער אפילו , אני נדהמת להבין שמעולם לא הקפדתי ללכת לחוגים. לא הייתי הילדה הזו שהולכת לבלט חמש שנים או מנגנת בפסנתר שבע שנים. ניסיתי חלילית הםסקתי אחרי חצי שנה, פסנתר שנה בקושי , ועיתונות שנה רק כי לא היה נעים לי לאכזב את אימא. ופתאום אני הולכת בהתמדה ועוד 3 פעמים בשבוע כבר 5 חודשים. גם רעשים לא נעימים נולדו . בהתחלה כולם בבית שמחו שאני מתחילה לרזות ועכשיו פתאום הקטנה מתחילה לקטר : " עוד פעם ספינינג" ועושה פרצוף של סובלת. אימא שלי מטיחה בי שאני עושה יותר מדי ספורט וילדים צריכים גם אימא נוכחת. והחזק לא מוותר כמו בהתחלה רק כדי שאלך. ואז כל יציאה לספורט מרגישה כמו הברשה נגד כיוון השיער. אני נדרשת להשקיט את הקולות בתוכי -אלו שאומרים את תקועה במשקל כבר חודשיים-ועדיין את ממשיכה עם הספורט -והקולות בחוץ.

ומדריכה בחדר כושר שאומרת לי להגמיש ואני לא מצליחה כאילו הגב שלי הוא בול עץ והיא אומרת לי , זה לא עניין של גמישות, את צריכה לשחרר הכל מתוח שם והיא מצביעה על הבטן והגב התחתון. ואני מנסה לחשוב שאולי אם אקח פחות ללב אולי זה ישפיע על ההקשחה הפנימית הזו. אלו דפוסים עתיקים של ילדה שהייתה צריכה לשרוד ועכשיו צריכה פתאום לשחרור הגנות עבות כמו בטון.

אתמול נכנסתי לקונידטוריה לקנות חלה וראיתי שהם מוכרים אוזני המן. אמרתי בקול רם," איזו הגזמה פורים עוד כל כך רחוק" ואחר כך אחרי החלה קניתי גם אוזני המן.

ליד הקופה אמרתי למוכר, " כעסתי ובסוף נשברתי וגם קניתי" . והוא ענה לי " כנראה בגלל זה כעסת".

אוהבת אנשים חכמים באמצע הדרך ואולי באמת אם אלמד לשחרר כעסים ופחדים הגוף ישיב לי אהבה.

וכל זה בלי ציפרלקס? לגמרי!כמו בחמישי האחרון. יום שהחל בדופק מואץ בבית משפט; כעס ושנאה למערכת המשפט הכושלת שלנו שעייפתי ממנה; תובנות עצובות שאני נמצאת לבד לפעמים גם בזוגיות; והסתיים באימון מדרגות וריצה אקראית עם אדם שמעולם לא פגשתי קודם אבל עודד את רוחי כמעט כמו האימון שהוא בכלל עשה פלאים. הרוח בשיער, הדופק הגבוה כתוצאה מהמאמץ. ההרגשה החזקה שאני נוכחת . שאני חיה. שאני מנצחת את הקולות והרעשים. שדווקא שם במדרגות בשכונה שלא הכרתי קודם , בין זרים גמורים שמנסים גם הם , להשיל משקל ופחדים , אני מצליחה לעלות מדרגות בהחלפת רגלים. נכון אני אומרת בקול רם, " רגל ימין" " רגל שמאל" כי זה עוזר לי , אבל הי אני מצליחה בלי ליפול ובלי להיתקל במדרגה! ואולי גם אם אפול ולאנאחשוב שכל העולם צוחק עלי ועוצר מלכת😄

 

 

יומן גוף 10

שוב שמעתי היום את המשפט האלמותי- אפרת הפוך. אפרת הפוך.

שמעתי אותו בגן הילדים, בבית ובתרגילי הסדר במגרש המסדרים בבה"ד 12. כולן צועדות בימין, ואני בשמאל. חייבים להפוך את זה לבדיחה, כי מה נשאר..לצחוק על עצמי כלפי חוץ ובלב בפנים- צביטה, אני קלוצית…

האם ניתן להפריד משקל מהרגשה טובה? האם אני יכולה להרגיש שיש התקדמות, שאני משתפרת, ביציבה, בחוזק, ביכולת שלי להביט במראה יותר מחצי שנייה- בלי לקשור את הכול למשקל. כרגע זה האתגר. אני מביטה במראה לרגע , מתקשה לעצור. ורואה משהו חדש- מישהי אסופה, לא הכל מתדלדל, אני כבר לא נראית גרוע בעיני עצמי, וואו כמה קשה היה לכתוב זאת.

אני תקועה ולא יורדת במשקל, ובימים כאלו, כשאני רוצה להיכנס מתחת לשמיכה , ולא לצאת, אני שואלת את עצמי האם במקרה כזה, שבו מגדת עתידות תבשר לי – שזהו מעתה לא ארד עוד במשקל- האם גם אז אפסיק את הפעילות הגופנית?

אני מגלה בתהליך הזה , שאת החלל שמילאה ההדחקה, ממלא כיום הספורט. ואני מגלה שאני צריכה להיגמל כעת מלהתנצל כל הזמן על כך שאני עושה אותו. זה לא להתנצל, זה יותר מכך. אני פוגשת מישהי, ואני אומרת לה, כשהיא מתעניינת, הייתי חייבת לצאת לריצה/הליכה/ספינינג – כי אני שרוטה עכשיו , כי אני מפחדת שאם לא – אז. בקיצור עדיין הכעס העצמי נשאר במקומו. קודם כעסתי על עצמי כי אני משמינה ולא עושה פעילות גופנית, וכעת אני כועסת על עצמי שאני עושה יותר מדי..או שאני לא מצליחה לעשות עוד דברים.

אז כעס זה הכוח המניע. נשמע מוכר כמו שיר אנדיאני עתיק ששרו לי בילדותי.

התחלתי פילאטיס. אני נאבקת קשות. המדריכה מבקשת ממני להזיז שכמות ואני מנסה להסביר לה שאין לי שכמות- נשבעת. היא מבקשת שאנענע את האגן כאילו יש לי שם בורג, ואני מתביישת לגלות לה, שאין לי מושג איפה האגן או בוודאי שאין לי מושג איך מזיזים אותו. אני שואלת אותה אם הדברים האלו הפיכים? אם מי שקראו לה קלוץ מיום שנולדה, יכולה למצוא אצל עצמה את האגן , ואת השכמות ולעזאזל, איך אפשר להזיז דברים בלי למשוך כתפים וצוואר.

אני מנסה להפסיק את הניגון העתיק בראש, גם לא יעזור לי היום אם אמשיך לכעוס על אימא שקראה לי קלוץ וגם אם אזכר בסיפורים שלה על לידת העכוז והבעיות בקורדינציה שאיימו עליה שיהיו לי. אני יכולה לנסות ולשנות את הסיפור שסיפרו לי. לספר סיפור אחר. זה אפשרי.

 

נ.ב- איך לא מוחקים את הערה מעלה על השיפור בנראות…מה יהא על כל אלו שיראו אותי במציאות ויחפשו את המראה הטוב הזה שאני מדברת עליו, ולא ימצאו.

אני משאירה, כי אני נראית בעיני ע צ מ י יותר טוב.

יומן גוף 9 – מותר לחגוג !

זהו, אנשים כבר רואים. ורק בימים האחרונים לאחר עבודה מאומצת על עצמי אני משתדלת להפסיק את התגובה הרגילה שלי, זו שנמצאת בבסיס ברירת המחדל שלי. זה הולך ככה

 

"וואו רזית מאד !".

"כן, אבל יש לי עוד".

 

מצד אחד אני מתחננת למחמאות, כמו שאמר מרק טווין על מחמאה טובה אני יכולה לחיות חודשיים, ומצד שני, מיד כשהיא מגיעה אני הודפת אותה, זורקת אותה ממני, לא נותנת לה בכלל מקום להיות איתי, דקה , חצי דקה, עשר שניות.

בחודשיים וחצי השלתי 10 קילו, אני לא מצליחה עדיין להינות לגמרי. כי העניין עמוק יותר אני מגלה. אני מביטה במראה ועדיין רואה קפלים. קפלים רבים. אני לובשת שמלה שמעולם לא הרשתי לעצמי, ומיד נזכרת בבעתה שלא לבשתי מחטב.

אני שוכבת במיטה בלילה ופתאום, ההצלחה הזו כל כך מבהילה אותי, שאני אוספת את כל התקלות, הבעיות, (ולא להאמין- יש גם קשיים, הם לא נעלמים עם עשרה קילו) ומזכירה לעצמי ש: 'הי, מה את שוכבת לך על זרי הדפנה,(יותר נשענת על כידון אופני הספינינג) קודם כל יש לך עוד מלא לרזות וגם תזכרי יש לך עוד עניינים לא פתורים, ובעיות , ותסבוכות. למה? כי שלווה, כי, נחת, רוגע, מצב טוב, מפחיד אותי.

אני דור שלישי לנשים, שלא אוהבות שטוב להן ועושות הכל כדי לטפח חרדות, ואסונות. סבתא שלי ואימא שלי, הלכו לישון בשקט אם לילדים היה טוב. זהו , זה היה המדד היחידי.

את זה הרבה יותר קשה לשחרר מעשרה קילו. זה בעצם משקולות במשקל טונות. אני קולטת.

מותר לחגוג, לא רק מותר- רצוי ונדרש. חתיכת שינוי.

 

א ב א

| יונה וולך
אַבָּא אֲנִי כּוֹבֶשֶׁת אֵיפֹה
אַתָּה מִתְאַבֵּךְ עַכְשָׁו וְכַמָּה
אֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת בְּעֶצֶם
אֵיפֹה הֵם מִתְאַבְּכִים עַכְשָׁו

 

יונה אמרה שהיא  לא כובשת ופתחה את הלב  במילה אבא

לא אני,

אתה בעטת אלי את המילה הזו, כמו שבעטת אותי

והמילה צמחה בתוכי להיות

כדור סחבות, ריק, מחולל,

אפילו הסחבות לא החזיקו מעמד

שום דבר לא יכול להדבק למילה הזו,

מצד אחד אבא מצד שני אבא

בלי דימויים, בלי שאני תוהה איפה

אתה מתאבך.

אמרו לי תלכי לבקר אותו

עוד מעט הוא ימות

הגעתי קרוב לחדר בבית האבות

שמעתי אותך צועק

אימא.

ברחתי.

רווח לי במעט ש

גם אתה הבנת שאימא זה עד

למוות.