ארבעים ותשע בום

אם מישהו היה אומר לי שאני אשב ביום רביעי בשעה 10 בבוקר על ערימת ספרים לגריסה במגרש מלא זבל בכפר קאסם עם מפיץ ספרים אגדי (שלפני שנתיים חיכיתי מלא זמן שהסוכנת שלי תסדר לי איתו פגישה והתרגשתי כל כך כשהוא הסכים להפיץ את הספר שלי) והוא יספר לי שהוא מתעורר בלילה עם זיעה קרה ואומר לאשתו מה יקרה אם יגמר לנו הכסף והיא אומרת לו השתגעת? אתה עשיר ויכול להפסיק לעבוד והוא אומר לי אני לא מצליח להשתכנע. בגלל זה אני פה כל יום כמו שעון.
הייתי חושבת שמי שאומר לי את זה דפוק. ולא הייתי מאמינה. אני מעולה בלא להאמין ובכל פעם להידהם מחדש.
לפני שנתיים עמדתי עם אימא בבית הדפוס, שתינו רועדות מהתרגשות ובכי , מביטות, עם עיניים מצומצמות מדמעות, באיש בית הדפוס , שעמד באוברול כחול וצילם אותנו לבקשת אימא. . עכשיו 1500 ספרים גדשו כל פינה ברכב הקטן שלנו, שהמפיץ החזיר אחרי שנה שניסיתי להתעלם מן הבקשות שלו לבוא לקחת את הספרים, עד שהבקשה הפכה לדרישה שהפכה לאיום קונרטי, אז באתי וגם עכשיו, היה זה החזק ששם את הספרים באוטו כי אני לא יכולתי. המפיץ אמר לי ,זה בלתי נתפש כמויות הכותרים שמודפסות בזמן האחרון. העסק שלי כבר מזמן לא רווחי. את רואה אותן, הוא הצביע על חמש נשים מוסלמיות עם חיג'אז' וקלטתי שאני לא מצליחה להחניק מחשבה, אם הן משתכרות יותר משכר מינימום, והתבאסתי על עצמי שאני לא מצליחה לשחרר הרגלים ישנים, את רואה אותן ,הוא אמר שוב, אני מחזיק אותן עבור עבודה שלא מביאה לי שום כסף , רק מוציאה. הן מחזירות למדפים את הספרים שמוחזרים מהחנויות. וכשנגמר הזמן שאני חייב לשמור את הספרים אצלי, את רואה – הוא הצביע אל עבר הערימה האימתנית ששכבה בחצר, שם אני גורס. ערימות, אלפי ספרים כל יום. הרוב לא באים לקחת , כמוך, למי יש מקום בבית להחזיק את כל זה, הוא אמר והביט במבט מיואש בכל המדפים עמוסי הספרים שלו. יצאתי לערימה ונדהמתי לראות שם את הספר של הסופרת שלמדה איתי, היא הוציאה בעם עובד. כשלמדתי , קינאתי שהם הוציאו לה, רציתי לקרוא אז את הספר לראות מה יש בו שאין בשלי. אבל לא קראתי . הקנאה הפרידה אותי מכמה ספרים שיצאו בסמיכות לספר שלי. על הערימה היו המוני עותקים של הספר שלה, חלקם כבר דהויים מהשמש. לא אכפת לה שאתה גורס אותם, שאלתי את המפיץ. הוא הביט בספרים, קורא את השם שלה, כאילו בכלל לא זיהה את הכריכה. אה, היא, הוא אמר, אני אגיד לה, או שבעצם היא יודעת, הוא ענה. הבטתי בספר, קראתי את הכריכה האחורית, מילים גדולות, בסוף היה כתוב שהיא בוגרת החוג לספרות שגם אני למדתי בו. ושזה ספרה הראשון. כמו שלי. לקחתי לי עותק בשובבות, כשאני חושבת שהצלתי אוד מוצל מן הערימה. אם לא אני, היה הופך לנחשי נייר. לאן לוקחים מפה את הגריסה, שאלתי. הלוואי והייתי לפחות מרוויח על זה ענה המפיץ. אני משנע את זה על חשבוני, לתעשיית הנייר. נדמה לי שעושים מזה קופסאות קרטונים של נעלים. אנשים מוציאים ספרים כמו שלשול, ואנשים אחרים קונים נעלים יותר ממה שיש להם זמן לנעול. מי צריך בכלל קופסאות לקרטון עבור הנעלים, הוא אמר. אני תמיד מבקש בלי קופסה. סתם תופש מקום. אז מה את עושה עכשיו , הוא שאל. הפסקתי עם מבקשי המקלט עניתי לו. חשבתי שהספר אצלו הוא מוצר וגם מבקשי מקלט הפך להיות המוצר שלי. מה ההבדל בין נעלים, ספרים, ומבקשי מקלט.
באמת? הוא אמר, נדמה היה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא נשמע מתעניין. כן, לא יכולה יותר עניתי. יש לי שני גיסים, הוא אמר, שניהם בתחום שלך. אחד רשם, רשם בכיר. ימונה לשופט. ואחד היה עורך דין והשתגע , פשוט השתגע, עכשיו הוא במחשבים, אבל עוד לא ממש חזר לעצמו. אז מה תעשי הוא שאל. לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשפט שלו עם העושר. על זה שאשתו אמרה לו בלילה שיש לו מספיק כסף כדי להפסיק לעבוד. אז תגיד, איזה טיפ אתה יכול לתת לי כדי שיהיה לי כסף. נדלן הוא אמר. לא משנה מה יגידו, זה התחום היחיד שבאמת שווה משהו, שכל הזמן עולה. ואז החזק התקרב אלינו והמפיץ התחיל לצחקק איתו על ספורט והשיחה הקודמת הופסקה.
באוטו אמרתי לחזק, תגיד אם לא היו לנו מגבלות, שום דבר, מה היית חושב שמתאים לי לעשות? במה אני טובה. את שומעת הוא אמר, אנחנו צריכים לפנות מקום במחסן של אימא שלך, זה לא יכנס כל הכמות הזו אצלנו. הסתכלתי עליו, שקלתי אם להיעלב. אתה שמעת מה אני שואלת? איזה מקצוע כלומר מקצוע מקצוע הוא אמר בקול שואל. כן , עניתי. אין לי מושג הוא השיב. לך אין מושג, הרמתי את הקול. פתאום חשבתי, מה הוא אשם. הכי קל זה לראות איזה רדוד ושטחי הוא. שלושים שנה ביחד והוא לא יודע במה אני טובה, למה אני מתאימה. ואני ארבעים ותשע שנים עם עצמי ואני לא יודעת, אז מה אני רוצה ממנו.
אחד הדברים שהדהימו אותי בתקופה הזו שבה אני מכריזה על שינוי והפסקתי לעשות דברים שעשיתי קודם, הוא שאנשים מגיבים בתדהמה, כאילו שבגיל 49 מצופה להמשיך ולעשות את אותו הדבר שעשית בעשורים הקודמים. לו הייתי בת 27 – אפחד לא היה אומר לי כלום.
שטויות נוראות! תוחלת החיים עלתה. לפי החשבון שלי, יש לי לפחות 25 שנים סבירות נוספות, שבהן אני אמורה להיות יחסית פנויה, ואת ההתפתחות האישית הקודמת שלי עשיתי בעשרים וחמש השנים הקודמות, אז למה שלא אמציא את עצמי מחדש .
השאלה היא במה אני טובה, ומה אני רוצה לעשות בהמשך החיים.
הרגלתי את עצמי לדחות מחמאות ולבקר את עצמי כל כך קשה עד שכאשר אני צריכה להרכיב פאזל של האיכויות שלי, אני מצליחה לחשוב רק על כמה חסרונות בולטים: אני לא סוגרת משחות שיניים ובקבוקי משקה, אני מקצרת תהליכים במתכונים , אני מתקשה להמתין בתורים, אני בוכה בהיידי למרות שצפיתי בו מלא פעמים, אני לא מצליחה לשמור על הארנק שלי מסודר יותר מחודש. והרשימה עוד ארוכה. בפעם הבאה רשימה טובה, וממנה להבין מה הכיוון החדש.

מודעות פרסומת

שורשים

יש לנו נטיה לחשוב שהתרחשויות עצומות מקבלות ביטוי גדול יותר במרחב ובזמן. אבל לא. ביום אחד , אפילו לא יממה מלאה. חייו של בנדר נהרסו. נחרבו. הושחתו. נגזלו ממנו. הנורא מכל, שהוא ידע שהגזלן זה גם הוא. ביום אחד הכי רגיל בעולם, סתם יום רביעי, דבר הוביל לדבר ובנדר גילה כי לפועה יש חבר, ממש חבר, בן זוג, הם שוכבים, והיא בהריון ממנו. אני אולי אעשה הפלה, אבל זה ממש לא עניינך, זה קשור רק לעובדה שאני לא חושבת שמנחם באמת יעזוב את הבית וגם כי אני אישית לא רוצה עוד ילד. היא חזרה על המילה אישית. כאילו ללדת ילד באמצע מערכת נישואים, לא מבן הזוג החוקי שלה, וסליחה שהוא צריך לדחוף עכשיו את עניין החוקי פה לסיפור, זה עניין אישי.
פועה עזבה את הבית באותו היום שבנדר גילה, אחרי שיחה שהייתה ביניהם, שכמוה לא הייתה לפני ובנדר חושב שגם לא תהיה לו מעולם עוד אחת כזו . לקראת סיום השיחה ביניהם, בנדר לא הצליח לשמוע את המילים שהיא הוציאה מהפה, השפתיים שלה זזו, גם כל הבעות הפנים השתנו, אין ספק שהיא דיברה, אבל הוא לא יכול היה לשמוע מילה. מדף ברזל אימתני ירד לו בתוך הראש בדיוק במערכת השמע, והשמיעה שלו בוטלה לחלוטין. בערך בשעה שלוש באמצע הלילה, בנדר היה כבר לבד אחרי שפועה עזבה וארזה כמה תיקים, הוא לא הסתכל מה בדיוק לקחה . מה זה כבר שינה לו. הם השתדלו להיות בשקט כשהמעשה כבר היה גמור ורק אחרי שהלכה ראה שהשאירה לו פתק על הצד שלו במיטה, הוא חשב מיד שהוא רוצה עכשיו את הצד השני. על הפתק היה כתוב: מציעה שלא תספר לילדים דבר עד שלא נתייעץ איך עושים זאת, כרגע זה לא בעיה להציג את זה כנסיעת עבודה, ביום שבת אני חוזרת תאמר להם, עד אז נחליט.
הוא כיווצץ את הפתק לכדור נייר קטן והשליך אותו לשירותים והוריד את המים. כשהמים ירדו, נלווה אליהם קול רע, שהוא הכיר כבר, הקול הזה סימל שעומדת להיות סתימה בשירותים. כשבנו את הבית, הוא החליט לשתול פיקוס בקדמת הבית, פחות ממטר משירותי ההורים. וכבר שנה לאחר ששתל, התרחשה הסתימה הראשונה. בפעם הראשונה הוא ניסה לשחרר ודי מהר הבין שאין באמת חרא שסותם או מגבונים או גוף זר אחר שיכול להיות בשירותים. בפעם השנייה שהייתה סתימה, זמן לא רב אחרי כן, כבר נעזר בשרברב מקצועי וזה בא עם ספירלה ומכשירים וקבע חד משמעית שמדובר בסתימה של שורשי פיקוס שמגיעה מן הגינה עצמה.
בין העץ לשירותים, עמד כמובן קיר, והגנן ששתל את הגינה והקים אותה, ברק הגיע לאחר כמה ימים לתת יעוץ. הוא ובנדר החליטו לרדת דרך שוחת הביוב הקרובה בחצר ולנסות להגיע לשורשי העץ שחוסמים את המעבר מן האסלה לביוב. הם ירדו שניהם עם מסיכות מיוחדות שברק הביא לבנדר, יכול להיות שם ריח חריף שאפשר להחנק ממנו , שים לב היא שמעה את ברק אומר. היא לא יצאה לחצר גם כשבנדר קרא לה מתלהב לראות. לראות מה. מה כבר יש לראות. את הנזקים של הרעיונות שלו, בית שלם שילם, היא חשבה והאדימה. הם עבדו כמה שעות , צעקו אחד לשני, יצאו, הפעילו איזה מחפרון, ואחרי כמה שעות נכנס בנדר הביתה ואמר , אין! הפתרון היחיד זה לעקור את העץ עם השורשים ובשביל זה צריך לבצע חפירות, שבהן יהיה צורך לשבור את הקיר. את המילים לשבור את הקיר הוא אמר בדרמטיות כאילו אמר לשבור את הכותל המערבי או אבן ממנו. לא מזמן נפלה ממנו אבן וזה אכן זיכה בכותרות בעיתונים.
היה ברור , גם בלי שפועה שאלה, שזו התרחשות שבנדר אינו מסוגל או רוצה להכיל. אין מצב שהוא יתן לגינה או לבית שלו להפגע. הבית הייה משאת חלומותיו שלו, כל לבנה וכל שלב בבנייתו על כל אחד מהם הוא פיקח ישירות ופועה ידעה שבקרב הזה היא מפסידה עוד לפני שהחלה בו. והיא וויתרה. וויתור לא אומר שלא הטיחה בו בכל סתימה את חלקו במפלה אבל היא אכן לא נקטה בשום צעד אחר. מלבד ובלי קשר להתאהב נואשות ביורי, המציל של המועדון ספורט. זה שמעולם בכלל לא קלטה אותו עד לאותו יום. זה שאם הייתה צריכה לצייר קלסתרון שלו, אם היה מתרחש רצח במועדון, היא לא הייתה יכולה, זה שהיא גילתה בשנייה אחת את קיומו , כשהרימה את הראש מהמים והוא הושיט לה את העגיל שנפל על אדן הבריכה עם הקפיצה שלה. לא שמציאת עגיל יכולה לשמח ככה את פועה ובטח שלא לגרום לה לעזוב בית עם שלושה ילדים, שירותים סתומים ומלא חלומות, אלא שאחרי סיפור העגיל, הייתה שיחה ועוד שיחה וככה דברים קרו, כמו שהיא בחיים אבל בחיים לא חשבה שיקרה. בטח לא לה. היצור הכי פחדן שהיא מכירה בעולם. כי הנה כל יום היא החליטה שהיא מספרת לבנדר , ולא הצליחה. פעם אחת זה הפריע ופעם אחרת, הייתה ביניהם רוח רעה, ופעם אחרת בדיוק כשרצתה קרה משהו. שורה תחתונה כל דבר הסיח את רצונה מן הצורך לספר לו. ואחרי שסיפרה, כי קרה מה שקרה שהייתה חייבת לספר כי לא היה מוצא מן השקרים של עצמה שהסתבכו בשקרים של בנדר. מזל שליורי היה את יחידת הדיור שבה היו נפגשים והיה לה לאן ללכת, אחרת יתכן שהייתה מתווכחת עם פרץ הזעם של בנדר שקבע לה, את עוזבת היום. בכל מקרה בנדר נשאר בבית וכשזרק את פתק הנייר המכווצץ, שובר את החוקים של עצמו, הוא שמע את הרעש הרע. המים ירדו עם רעש שהיה ברור שעומדת להיות סתימה. חמש שנים בבית הזה הובילו אותו לפתח חוש שמיעה מדוייק ,שעל פיו ידע בדיוק מתי אחרי הורדת המים תגיע הסתימה. ואז כשהייתה סתימה היה הולך כמו אמיל זולא בבית ומאשים. מי זרק ניירות, מי שכח את הכללים לגבי השירותים של אבא ואימא, אני יודע זו בכלל אימא, היה אומר והיא הייתה שוקלת אם להתפרץ שוב או לסתום. ממילא שום דבר שתגיד לא ישנה.
עם סיום חריקת המים וקול פכפוכם הטועה באסלה, נשטפה לבנדר מחשבה במוח. היה לו רעיון איך לשחרר את הסתימה. במקום להיכנס דרך הגינה הוא יכנס לשוחת הביוב, ולצינור הביוב דרך האסלה. השורשים של הפיקוס בוודאי הגיעו קרוב מאד לאסלה, אם הסתימה לא שוחררה כאשר נכנסו מן הצד ההפוך, הוא וברק הגנן. הוא החל לחפש היכן שם את המסיכה הירוקה שברק הביא לו ולאחר שהפך בזעם לא הגיוני לסיטואציה את המדפים של ארון השירות במרפסת, מצא אותה, בתוך שקית קטנה כמו שהונחה שם. הוא שם אותה על פיו והוריד את המכנסים, כך עומד בתחתון בוקסר וחולצה קצרה, עם גרבי צמר הוא נכנס לאסלה. הוא כופף את עצמו לצורה של הפיתול שלה ודף עם הידים את הקירות עד שכאשר השלים את הזחילה מצא עצמו בתוך צינור פלסטיק רחב קצת יותר, כמעט במידותיו. המסיכה לא הצליחה לחסום לחלוטין את הריח המצחין. מה אנשים פה אוכלים הוא חשב ונזכר שלמעשה אם ימצא חרא זה אומר שמישהו לא הקשיב לו , שהרי אסר על חירבון בשירותים האלו. יש לכם עוד שני חדרי שירותים, בשירותים האלו עושים רק פיפי, הזכיר שוב ושוב.הוא זחל משהו כמו עשרים מטר עד לסיום הצינור ששם הפך לפיה רחבה, וממנה יכול היה לראות שיש סולם שממנו ניתן היה לרדת לתעלה שהובילה לשוחת הביוב, אותה שוחה שבפעם הקודמת הם עבדו בה מן הצד השני. אבל כשניסה לרדת בסולם הוא הרגיש, וקילל את עצמו ששכח את פנס הראש שלו, שהסולם חסום. הוא מישש את הסולם והרגיש חומר רך שלא הכיר אותו, הוא הריח אותו ולא היה לו ריח, החומר גם לא הותיר שאריות על ידיו, שנגע בו הרגיש אותו אבל כשהרים את הידיים מן הסולם, לא נותרו עקבות מן החומר .הוא המשיך למשש עם הידים והרגיש שהחומר קשור לסולם בסבך קשרים מפותלים . זה הדבר שחוסם את המעבר של ההפרשות הוא חשב, אבל מה זה. אין מצב שאני מצליח לעבור אותו ולרדת על הסולם לכיוון השוחה, הוא החל חוזר אחורנית, בדיוק באותה הדרך בה נכנס ולאחר כמה דקות די מייסרות הוציא את הראש מן האסלה ויצא החוצה. ערימת קשרים סבוכים ולא פתורים מחומר שטיבו לא ברור תקעה את המעבר. הוא הרגיש מתוסכל יותר ממה שהיה לפני הגילוי.
עברו כמה חודשים שבהם בנדר ופועה גרו בנפרד, הם הסבירו לילדים שאבא ואימא נפרדו, הסבירו גם שהם לא יודעים מה יהיה והחלו בטיפול פסיכולוגי זוגי. במהלכו, החליטה פועה להפיל את העניין האישי שהיה לה עם יורי ואין כל ספק שאחרי ההפלה הוקל לשניהם. ההריון תקע כל נסיון של פתרון ביניהם, ושעה שלא היה אותו, התפנו קצת לדבר עם אחד עם השניה.
באותה שבת – היה זה בערך חודש אחרי שפועה שבה הביתה, ושלא כמו לאסי, קבלת הפנים היתה הרבה יותר מורכבת. גם מבנדר וגם מהילדים, נדרשו מאמצים לא פשוטים. בנדר זכר כל הזמן שהמטפלת אמרה לו בשיחה האישית . לכל אחד מהם הייתה גם שיחה אישית עם המטפלת, כששאל איך יאמין בה שוב, שאם יתקל בשקר מצידה של פועה, זה יכול להיות סימן של הסוף. עם הזמן בנדר לא היה בטוח שאלו בדיוק היו המילים של המטפלת, אבל היה בטוח שזה הנדר שנדר הוא עצמו. אם עוד פעם אחת הוא ימצא את פועה משקרת. פעם אחת. אתמול, ביקש הקטן שבנדר יכין רולדת קוקוס, הגדולה צחקה, רולדה, מאיפה הבאת את זה, רולדה זו עוגה של זקנים, והקטן התעקש אני רוצה רולדת קוקוס. בנדר התקשר לפועה שהייתה בעבודה והקריא לה את רשימת המצרכים לעוגה, שלא היו בבית. פועה רשמה ואמרה שתביא את כולם. היא באמת הביאה. בשבת בבוקר בנדר החל להכין את העוגה. הוא הכין את המוצרים היבשים בצד, ואת הרטובים בצד שני, בדיוק כמו שהמתכון פירט את השלבים. לצורך הקרם נדרש חלב קוקוס 22 אחוזי שומן . בנדר קרא את התווית על הקופסה. 10 אחוזים. הוא נדהם. הפחתה כזו משמעותית באחוזי השומן תוביל לכשלון וודאי בעוגה. הוא ניגש לפועה ושאל אותה, את זוכרת שבקשתי חלב קוקוס 22 אחוזי שומן. ופועה השיבה שכן. אז מדוע הבאת 10 אחוזים שאל. כי לא היה , אמרה והוא יכול היה לראות מבוכה קלה בפניה. אז למה לא אמרת – כעס, כי לא חשבתי שיש משמעות להבדל באחוזים ענתה. בוודאי שיש הבדל. זה יהפוך את הקרם ללא יציב, ולא אוכל להכין רולדה ענה לה בקול קצר ומיד היה ברור לשניהם, שנכנסת רוח רעה. יותר הר מאשר רוח. הם הרגישו בו נעמד ביניהם כבר כמה פעמים מאז ששבה הבייתה. נו באמת בנדר, זה לא כזה קריטי ניסתה פועה לרכך את המצב. זה מאד קריטי הרים בנדר את קולו. יש להם כזה מבחר של מוצרים כאלו, איך יכול להיות שלא היה, אולי פשוט לא היה אכפת לך כמה אחוזים ולקחת את המוצר הראשון מן המדף. פועה התרגזה. ממש ממש לא. חפשתי את האחוזים שבקשת ולא היה בכל החנות. בנדר חיפש בעיניו את מפתחות המכונית, מצא אותם על השולחן, לקח והלך לכיוון דלת היציאה כשהוא אומר, אל תגעו לי במוצרים עד שאני חוזר.
בדרך לחנות, הוא ניסה לשכנע את עצמו שפועה דוברת אמת. השקר כמו מפלצת מגעילה התקרב אליו על האספלט ובנדר ניסה כל הזמן לעקוף אותו, עקיפות חוקיות כמה שניתן משמאל.
כשהגיע לחנות, החנה, וניגש במהירות למדף המוצרים של המזרח הרחוק. לא היו שם קופסאות שימורים של קוקוס בכלל . אז ניגש למדפים של השימורים בכלל, וגם שם הופתע לגלות שאין בנמצא קופסאות שימורים של נוזל קוקוס או חלב קוקוס. הוא ניגש לקופאית הראשית ושאל אותה, אם יש מקום אחר שבו נמצא חלב או נוזל קוקוס והיא אמרה לו שאין בכלל. בנדר התעקש ואמר זה לא יתכן אשתי קנתה פה חלב קוקוס 10 אחוזי שומן אתמול. אין מצב, אין לנו כבר יותר משבוע את המוצר, יש חוסר בחברה השיבה הקופאית. בנדר התעקש, זה בלתי אפשרי, הקופאית הראשית השיבה, אדוני, אני אומרת לך מתוך ידע , אין לנו את המוצר הזה כבר יותר משבוע. יש לכם רשימת מלאי, התעקש בנדר. מה שאלה הקופאית, והביטה בו נדהמת. אני חייב שתבדקי מתי בפעם האחרונה קנו מכם קופסת שימורים, של חלב קוקוס 10 אחוזים, יש על הקופסה תווית ירוקה חומה. אני מכירה את המוצר ואת היבואן אמרה הקופאית, הבקשה שלך מוזרה, אני לא הייתי מסכימה לבקשתך, אם לא הייתי רואה שאתה ממש לחוץ על הנושא, לטון שלה נוסף קצת לגלוג. היא הקישה על המקלדת וסובבה לעבר בנדר את המסך, אתה רואה, פחית שימורים חלב קוקוס, יבואן נטו המזרח, מלאי אפס, רכישה אחרונה העשרים לתשיעי, שזה בדיוק לפני שבוע. אשתך כנראה קנתה את המוצר, אני לא אומרת שלא, אבל לא פה היא אמרה בקול פסקני. היא סובבה את המסך בחזרה לכיוונה ובנדק סובב את כתפו , אפילו שלום או תודה הוא לא אמר והחל ללכת לכיוון מגרש החניה.
יש לנו נטיה לחשוב שהתרחשויות עצומות מקבלות ביטוי גדול יותר במרחב ובזמן. אבל לא. ביום אחד , אפילו לא יממה מלאה. חייו של בנדר נהרסו. נחרבו. הושחתו. נגזלו ממנו. הנורא מכל, שהוא ידע שהגזלן זה גם הוא. ביום אחד הכי רגיל בעולם, סתם יום רביעי, דבר הוביל לדבר ובנדר גילה כי לפועה יש חבר, ממש חבר, בן זוג, הם שוכבים, והיא בהריון ממנו. אני אולי אעשה הפלה, אבל זה ממש לא עניינך, זה קשור רק לעובדה שאני לא חושבת שמנחם באמת יעזוב את הבית וגם כי אני אישית לא רוצה עוד ילד. היא חזרה על המילה אישית. כאילו ללדת ילד באמצע מערכת נישואים, לא מבן הזוג החוקי שלה, וסליחה שהוא צריך לדחוף עכשיו את עניין החוקי פה לסיפור, זה עניין אישי.
פועה עזבה את הבית באותו היום שבנדר גילה, אחרי שיחה שהייתה ביניהם, שכמוה לא הייתה לפני ובנדר חושב שגם לא תהיה לו מעולם עוד אחת כזו . לקראת סיום השיחה ביניהם, בנדר לא הצליח לשמוע את המילים שהיא הוציאה מהפה, השפתיים שלה זזו, גם כל הבעות הפנים השתנו, אין ספק שהיא דיברה, אבל הוא לא יכול היה לשמוע מילה. מדף ברזל אימתני ירד לו בתוך הראש בדיוק במערכת השמע, והשמיעה שלו בוטלה לחלוטין. בערך בשעה שלוש באמצע הלילה, בנדר היה כבר לבד אחרי שפועה עזבה וארזה כמה תיקים, הוא לא הסתכל מה בדיוק לקחה . מה זה כבר שינה לו. הם השתדלו להיות בשקט כשהמעשה כבר היה גמור ורק אחרי שהלכה ראה שהשאירה לו פתק על הצד שלו במיטה, הוא חשב מיד שהוא רוצה עכשיו את הצד השני. על הפתק היה כתוב: מציעה שלא תספר לילדים דבר עד שלא נתייעץ איך עושים זאת, כרגע זה לא בעיה להציג את זה כנסיעת עבודה, ביום שבת אני חוזרת תאמר להם, עד אז נחליט.
הוא כיווצץ את הפתק לכדור נייר קטן והשליך אותו לשירותים והוריד את המים. כשהמים ירדו, נלווה אליהם קול רע, שהוא הכיר כבר, הקול הזה סימל שעומדת להיות סתימה בשירותים. כשבנו את הבית, הוא החליט לשתול פיקוס בקדמת הבית, פחות ממטר משירותי ההורים. וכבר שנה לאחר ששתל, התרחשה הסתימה הראשונה. בפעם הראשונה הוא ניסה לשחרר ודי מהר הבין שאין באמת חרא שסותם או מגבונים או גוף זר אחר שיכול להיות בשירותים. בפעם השנייה שהייתה סתימה, זמן לא רב אחרי כן, כבר נעזר בשרברב מקצועי וזה בא עם ספירלה ומכשירים וקבע חד משמעית שמדובר בסתימה של שורשי פיקוס שמגיעה מן הגינה עצמה.
בין העץ לשירותים, עמד כמובן קיר, והגנן ששתל את הגינה והקים אותה, ברק הגיע לאחר כמה ימים לתת יעוץ. הוא ובנדר החליטו לרדת דרך שוחת הביוב הקרובה בחצר ולנסות להגיע לשורשי העץ שחוסמים את המעבר מן האסלה לביוב. הם ירדו שניהם עם מסיכות מיוחדות שברק הביא לבנדר, יכול להיות שם ריח חריף שאפשר להחנק ממנו , שים לב היא שמעה את ברק אומר. היא לא יצאה לחצר גם כשבנדר קרא לה מתלהב לראות. לראות מה. מה כבר יש לראות. את הנזקים של הרעיונות שלו, בית שלם שילם, היא חשבה והאדימה. הם עבדו כמה שעות , צעקו אחד לשני, יצאו, הפעילו איזה מחפרון, ואחרי כמה שעות נכנס בנדר הביתה ואמר , אין! הפתרון היחיד זה לעקור את העץ עם השורשים ובשביל זה צריך לבצע חפירות, שבהן יהיה צורך לשבור את הקיר. את המילים לשבור את הקיר הוא אמר בדרמטיות כאילו אמר לשבור את הכותל המערבי או אבן ממנו. לא מזמן נפלה ממנו אבן וזה אכן זיכה בכותרות בעיתונים.
היה ברור , גם בלי שפועה שאלה, שזו התרחשות שבנדר אינו מסוגל או רוצה להכיל. אין מצב שהוא יתן לגינה או לבית שלו להפגע. הבית הייה משאת חלומותיו שלו, כל לבנה וכל שלב בבנייתו על כל אחד מהם הוא פיקח ישירות ופועה ידעה שבקרב הזה היא מפסידה עוד לפני שהחלה בו. והיא וויתרה. וויתור לא אומר שלא הטיחה בו בכל סתימה את חלקו במפלה אבל היא אכן לא נקטה בשום צעד אחר. מלבד ובלי קשר להתאהב נואשות ביורי, המציל של המועדון ספורט. זה שמעולם בכלל לא קלטה אותו עד לאותו יום. זה שאם הייתה צריכה לצייר קלסתרון שלו, אם היה מתרחש רצח במועדון, היא לא הייתה יכולה, זה שהיא גילתה בשנייה אחת את קיומו , כשהרימה את הראש מהמים והוא הושיט לה את העגיל שנפל על אדן הבריכה עם הקפיצה שלה. לא שמציאת עגיל יכולה לשמח ככה את פועה ובטח שלא לגרום לה לעזוב בית עם שלושה ילדים, שירותים סתומים ומלא חלומות, אלא שאחרי סיפור העגיל, הייתה שיחה ועוד שיחה וככה דברים קרו, כמו שהיא בחיים אבל בחיים לא חשבה שיקרה. בטח לא לה. היצור הכי פחדן שהיא מכירה בעולם. כי הנה כל יום היא החליטה שהיא מספרת לבנדר , ולא הצליחה. פעם אחת זה הפריע ופעם אחרת, הייתה ביניהם רוח רעה, ופעם אחרת בדיוק כשרצתה קרה משהו. שורה תחתונה כל דבר הסיח את רצונה מן הצורך לספר לו. ואחרי שסיפרה, כי קרה מה שקרה שהייתה חייבת לספר כי לא היה מוצא מן השקרים של עצמה שהסתבכו בשקרים של בנדר. מזל שליורי היה את יחידת הדיור שבה היו נפגשים והיה לה לאן ללכת, אחרת יתכן שהייתה מתווכחת עם פרץ הזעם של בנדר שקבע לה, את עוזבת היום. בכל מקרה בנדר נשאר בבית וכשזרק את פתק הנייר המכווצץ, שובר את החוקים של עצמו, הוא שמע את הרעש הרע. המים ירדו עם רעש שהיה ברור שעומדת להיות סתימה. חמש שנים בבית הזה הובילו אותו לפתח חוש שמיעה מדוייק ,שעל פיו ידע בדיוק מתי אחרי הורדת המים תגיע הסתימה. ואז כשהייתה סתימה היה הולך כמו אמיל זולא בבית ומאשים. מי זרק ניירות, מי שכח את הכללים לגבי השירותים של אבא ואימא, אני יודע זו בכלל אימא, היה אומר והיא הייתה שוקלת אם להתפרץ שוב או לסתום. ממילא שום דבר שתגיד לא ישנה.
עם סיום חריקת המים וקול פכפוכם הטועה באסלה, נשטפה לבנדר מחשבה במוח. היה לו רעיון איך לשחרר את הסתימה. במקום להיכנס דרך הגינה הוא יכנס לשוחת הביוב, ולצינור הביוב דרך האסלה. השורשים של הפיקוס בוודאי הגיעו קרוב מאד לאסלה, אם הסתימה לא שוחררה כאשר נכנסו מן הצד ההפוך, הוא וברק הגנן. הוא החל לחפש היכן שם את המסיכה הירוקה שברק הביא לו ולאחר שהפך בזעם לא הגיוני לסיטואציה את המדפים של ארון השירות במרפסת, מצא אותה, בתוך שקית קטנה כמו שהונחה שם. הוא שם אותה על פיו והוריד את המכנסים, כך עומד בתחתון בוקסר וחולצה קצרה, עם גרבי צמר הוא נכנס לאסלה. הוא כופף את עצמו לצורה של הפיתול שלה ודף עם הידים את הקירות עד שכאשר השלים את הזחילה מצא עצמו בתוך צינור פלסטיק רחב קצת יותר, כמעט במידותיו. המסיכה לא הצליחה לחסום לחלוטין את הריח המצחין. מה אנשים פה אוכלים הוא חשב ונזכר שלמעשה אם ימצא חרא זה אומר שמישהו לא הקשיב לו , שהרי אסר על חירבון בשירותים האלו. יש לכם עוד שני חדרי שירותים, בשירותים האלו עושים רק פיפי, הזכיר שוב ושוב.הוא זחל משהו כמו עשרים מטר עד לסיום הצינור ששם הפך לפיה רחבה, וממנה יכול היה לראות שיש סולם שממנו ניתן היה לרדת לתעלה שהובילה לשוחת הביוב, אותה שוחה שבפעם הקודמת הם עבדו בה מן הצד השני. אבל כשניסה לרדת בסולם הוא הרגיש, וקילל את עצמו ששכח את פנס הראש שלו, שהסולם חסום. הוא מישש את הסולם והרגיש חומר רך שלא הכיר אותו, הוא הריח אותו ולא היה לו ריח, החומר גם לא הותיר שאריות על ידיו, שנגע בו הרגיש אותו אבל כשהרים את הידיים מן הסולם, לא נותרו עקבות מן החומר .הוא המשיך למשש עם הידים והרגיש שהחומר קשור לסולם בסבך קשרים מפותלים . זה הדבר שחוסם את המעבר של ההפרשות הוא חשב, אבל מה זה. אין מצב שאני מצליח לעבור אותו ולרדת על הסולם לכיוון השוחה, הוא החל חוזר אחורנית, בדיוק באותה הדרך בה נכנס ולאחר כמה דקות די מייסרות הוציא את הראש מן האסלה ויצא החוצה. ערימת קשרים סבוכים ולא פתורים מחומר שטיבו לא ברור תקעה את המעבר. הוא הרגיש מתוסכל יותר ממה שהיה לפני הגילוי.
עברו כמה חודשים שבהם בנדר ופועה גרו בנפרד, הם הסבירו לילדים שאבא ואימא נפרדו, הסבירו גם שהם לא יודעים מה יהיה והחלו בטיפול פסיכולוגי זוגי. במהלכו, החליטה פועה להפיל את העניין האישי שהיה לה עם יורי ואין כל ספק שאחרי ההפלה הוקל לשניהם. ההריון תקע כל נסיון של פתרון ביניהם, ושעה שלא היה אותו, התפנו קצת לדבר עם אחד עם השניה.
באותה שבת – היה זה בערך חודש אחרי שפועה שבה הביתה, ושלא כמו לאסי, קבלת הפנים היתה הרבה יותר מורכבת. גם מבנדר וגם מהילדים, נדרשו מאמצים לא פשוטים. בנדר זכר כל הזמן שהמטפלת אמרה לו בשיחה האישית . לכל אחד מהם הייתה גם שיחה אישית עם המטפלת, כששאל איך יאמין בה שוב, שאם יתקל בשקר מצידה של פועה, זה יכול להיות סימן של הסוף. עם הזמן בנדר לא היה בטוח שאלו בדיוק היו המילים של המטפלת, אבל היה בטוח שזה הנדר שנדר הוא עצמו. אם עוד פעם אחת הוא ימצא את פועה משקרת. פעם אחת. אתמול, ביקש הקטן שבנדר יכין רולדת קוקוס, הגדולה צחקה, רולדה, מאיפה הבאת את זה, רולדה זו עוגה של זקנים, והקטן התעקש אני רוצה רולדת קוקוס. בנדר התקשר לפועה שהייתה בעבודה והקריא לה את רשימת המצרכים לעוגה, שלא היו בבית. פועה רשמה ואמרה שתביא את כולם. היא באמת הביאה. בשבת בבוקר בנדר החל להכין את העוגה. הוא הכין את המוצרים היבשים בצד, ואת הרטובים בצד שני, בדיוק כמו שהמתכון פירט את השלבים. לצורך הקרם נדרש חלב קוקוס 22 אחוזי שומן . בנדר קרא את התווית על הקופסה. 10 אחוזים. הוא נדהם. הפחתה כזו משמעותית באחוזי השומן תוביל לכשלון וודאי בעוגה. הוא ניגש לפועה ושאל אותה, את זוכרת שבקשתי חלב קוקוס 22 אחוזי שומן. ופועה השיבה שכן. אז מדוע הבאת 10 אחוזים שאל. כי לא היה , אמרה והוא יכול היה לראות מבוכה קלה בפניה. אז למה לא אמרת – כעס, כי לא חשבתי שיש משמעות להבדל באחוזים ענתה. בוודאי שיש הבדל. זה יהפוך את הקרם ללא יציב, ולא אוכל להכין רולדה ענה לה בקול קצר ומיד היה ברור לשניהם, שנכנסת רוח רעה. יותר הר מאשר רוח. הם הרגישו בו נעמד ביניהם כבר כמה פעמים מאז ששבה הבייתה. נו באמת בנדר, זה לא כזה קריטי ניסתה פועה לרכך את המצב. זה מאד קריטי הרים בנדר את קולו. יש להם כזה מבחר של מוצרים כאלו, איך יכול להיות שלא היה, אולי פשוט לא היה אכפת לך כמה אחוזים ולקחת את המוצר הראשון מן המדף. פועה התרגזה. ממש ממש לא. חפשתי את האחוזים שבקשת ולא היה בכל החנות. בנדר חיפש בעיניו את מפתחות המכונית, מצא אותם על השולחן, לקח והלך לכיוון דלת היציאה כשהוא אומר, אל תגעו לי במוצרים עד שאני חוזר.
בדרך לחנות, הוא ניסה לשכנע את עצמו שפועה דוברת אמת. השקר כמו מפלצת מגעילה התקרב אליו על האספלט ובנדר ניסה כל הזמן לעקוף אותו, עקיפות חוקיות כמה שניתן משמאל.
כשהגיע לחנות, החנה, וניגש במהירות למדף המוצרים של המזרח הרחוק. לא היו שם קופסאות שימורים של קוקוס בכלל . אז ניגש למדפים של השימורים בכלל, וגם שם הופתע לגלות שאין בנמצא קופסאות שימורים של נוזל קוקוס או חלב קוקוס. הוא ניגש לקופאית הראשית ושאל אותה, אם יש מקום אחר שבו נמצא חלב או נוזל קוקוס והיא אמרה לו שאין בכלל. בנדר התעקש ואמר זה לא יתכן אשתי קנתה פה חלב קוקוס 10 אחוזי שומן אתמול. אין מצב, אין לנו כבר יותר משבוע את המוצר, יש חוסר בחברה השיבה הקופאית. בנדר התעקש, זה בלתי אפשרי, הקופאית הראשית השיבה, אדוני, אני אומרת לך מתוך ידע , אין לנו את המוצר הזה כבר יותר משבוע. יש לכם רשימת מלאי, התעקש בנדר. מה שאלה הקופאית, והביטה בו נדהמת. אני חייב שתבדקי מתי בפעם האחרונה קנו מכם קופסת שימורים, של חלב קוקוס 10 אחוזים, יש על הקופסה תווית ירוקה חומה. אני מכירה את המוצר ואת היבואן אמרה הקופאית, הבקשה שלך מוזרה, אני לא הייתי מסכימה לבקשתך, אם לא הייתי רואה שאתה ממש לחוץ על הנושא, לטון שלה נוסף קצת לגלוג. היא הקישה על המקלדת וסובבה לעבר בנדר את המסך, אתה רואה, פחית שימורים חלב קוקוס, יבואן נטו המזרח, מלאי אפס, רכישה אחרונה העשרים לתשיעי, שזה בדיוק לפני שבוע. אשתך כנראה קנתה את המוצר, אני לא אומרת שלא, אבל לא פה היא אמרה בקול פסקני. היא סובבה את המסך בחזרה לכיוונה ובנדק סובב את כתפו , אפילו שלום או תודה הוא לא אמר והחל ללכת לכיוון מגרש החניה.

לֹא בָּנִית לִי סֻכָּה
אֲבָל הִצַּעְתְּ לִי לַעֲשׂוֹת קִשּׁוּטִים
מֵהַסֵּפֶר שֶׁל בַּתְיָה עֻזִּיאֵל
אֶפְשָׁר לִתְלוֹת בַּסָּלוֹן, אָמַרְתְּ.
לֹא הִרְכַּבְתְּ לִי טֶנֶא,
אָמַרְתְּ לִי: אַתְּ הַבִּכּוּרִים שֶׁלִּי, זֶה הכי מְסַפֵּק בָּעוֹלָם .
לֹא רָאִיתִי לוּלָב עד לַצָּבָא,
אֲנִי מִתְנַדְנֶדֶת מַסְפִּיק הֵטַחְתְּ .
בָּנִית לִי אַרְמוֹן
עֲשׂוּי זְכוּכִית דַּקָּה
לְהַחְרִיד.
שָׁם זָרַעְתְּ הַתְחָלוֹת שֶׁל סִפּוּרִים,
קָבַעְתָּ שֶׁאָסוּר לִקְבֹּעַ כְּלָלִים אַכְזָרִיִּים
וּבְיָמִים קְבוּעִים שָׁכַחְתְּ
אֶת הַכְּלָלִים בְּעַצְמֵךְ.
הִנְחַתְּ אֶת הָאַרְמוֹן עַל הַר מְבֻדָּד
וּבָנִית חוֹמוֹת אַהֲבָה.

זריחה ושקיעה – אפרת מור מילמן

בְּמִקְרֶה (זוֹ אַתְּ אוֹ אֲנִי שֶׁחוֹשְׁבוֹת שֶׁאֵין דָּבָר כָּזֶה בְּמִקְרֶה) הִסְתַּדְּרָה לָנוּ תַּפְאוּרָה שֶׁל יָם, וְנַעֲרָה שֶׁאָמְרָה שֶׁלָּמְדָה שֶׁהַפְרָעוֹת נַפְשִׁיּוֹת עוֹבְרוֹת בְּתוֹרָשָׁה. אָז אָמַרְתִּי נָכוֹן גַּם לַסַּבָּא הָייְתָה אָחוֹת עִם בְּעָיָה (מִכְבָּסָה רִאשׁוֹנָה) שֶׁאָמְנָם מֵתָה בַּשּׁוֹאָה. אַתְּ אָמַרְתְּ מָה פִּתְאוֹם "עִם בְּעָיָה" לֹא הָיָה לָהּ שׁוּם עִנְייָן (מִכְבָּסָה שְׁנִייָּה) , הִיא הָיְיתָה מוֹרָה, וְהַנָּאצִים יִמַּח שְׁמָם. אָז אָמַרְתִּי טוֹב טוֹב אָז לְךָ יֵשׁ בְּעָיָה וְגַם אֲנִי לֹא מַמָּשׁ מְאֻזֶּנֶת (חַשְׁתִּי שֶׁזֶּה יְרֵכֵךְ הֵשִׂיחָה וזו גם אֱמֶת הַתּוֹרָה). אֵין לִי שׁוּם בְּעָיָה אָמַרְתְּ, וְהַשֶּׁמֶשׁ לוּ הָיְיתָה יְכוֹלָה הָייְתָה זוֹרַחַת שׁוּב בַּיָּם שֶׁהִבַּטְתִּי בּוֹ מַסְתִּירָה דִּמְעָה.
אַתְּ רְצִינִית שָׁאַלְתִּי. בְּכָל מִקְרֶה, הוֹסַפְתְּ, לִי זֶה לֹא מַפְרִיעַ. לָךְ! אָמַרְתִּי זֶה לֹא מַפְרִיעַ . אֲבָל לִי כֵּן וְהֵרַמְתִּי אֶת הַקּוֹל. שָה שָה, לֹא צָרִיךְ לִצְעֹוק אָמַרְתְּ וְהִנְמַכְתְּ גּוּף וְקוֹל. אָז לֹא צָרִיךְ שֶׁכָּךְ יִהְיֶה לָחַשְׁתְּ. רֶגַע וּמָה עִם הֶחֳודָשִׁים הָאֵלּוּ בְּיַלְדוֹתַי, הַחֶדֶר הַסָּגוּר, גַּם זֶה לֹא הָיָה? הִתְרַסְתִּי. הַמֶּלְצַר דָּחַף לְךָ צ'יזיקי לַשֻּׁלְחָן, וְחִייַּכְתְּ אֵלָיו , כְּאִלּוּ הָיִית בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וְהוּא זָרַח. הַלִּיתְיוּם זֶה מֶלַח אָמַרְתְּ, כְּמוֹ זֶה שֶׁעַל הַחוֹל נָכוֹן? שָׁאַלְתְּ. חֲבָל שֶׁלֹּא חָשְׁבוּ עַל זֶה פָּעַם מִזְּמַן. אֲבָל בְּכָל מִקְרֶה אֵין לִי כְּלוּם וְאֶת צְרִיכָה לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה מִזְּמַן.

וְרַק אַחֲרַי זֶה./אפרת מור מילמן

הַרְבֵּה הַרְבֵּה לִפְנֵי שֶׁאֲנִי
אֶסְלַח לְךָ
וַאֲנַסֶּה לִהְיוֹת טוֹבָה אֵלַיִךְ
וַאֲדִיבָה
וְהַרְבֵּה פָּחוֹת שִׁפּוּטִית
וְהַרְבֵּה יוֹתֵר מְפַרְגֶּנֶת,
מִילְיוֹנֵי שָׁנִים לִפְנֵי כֵן
אֲנִי אֶסְלַח לִי
וַאֲנִי אֶהְיֶה
טוֹבָה אֵלַי וַאֲדִיבָה
(אֲנִי אֲנַשֵּׁק לִי אֶת הָרְגָלִים כָּל יוֹם)
וַאֲנִי אֹמַר לְעַצְמִי שֶׁאֲנִי נִפְלָאָה וְגַם אֶרְאֶה וְאַבִּיט שֶׁאָכֵן כָּךְ
וַאֲנִי אֲפַרְגֵּן לְעַצְמִי
וַאֲנִי אַחְלִיט , אוֹ לֹא,
אִם אֲנִי שִׁפּוּטִית אוֹ רפסנית

וְרַק אַחֲרַי זֶה.

אֲנִי – עֻובְדָּה מוגמרת

עוֹרֶכֶת דִּין לֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת סוֹפֶרֶת וּבֶטַח שֶׁלֹּא מְשׁוֹרֶרֶת אַתֶּם מְנִיחִים. וגם: לְאַשְׁכְּנַזִּיָּה לֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת מַמָּשׁ יַלְדוּת קָשָׁה. הָיְתָה לָךְ קוֹרַת גַּג? הָייְתָה הָיְיתָה. אִם דִּירַת שְׁנֵי חֲדָרִים בְּהֶרְצְל שִׁשִּׁים וְתֵשַׁע שֶׁסַּבָּא הִרְשָׁה לְאִימָּא שֶׁלִּי לִקְנוֹת מֵהַכֶּסֶף שֶׁנָּתְנָה לוֹ כָּל הַשָּׁנִים מֵעֲבוֹדָה קָשָׁה, רַק כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא מֵהַבַּיִת וְתָעִיף לָהֶם אֶת הַבּוּשָׁה מֵהָעֵינַיִים בְּגִיל שְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּייִם- אָז הָייְתָה.
הָיָה שָׁם נֶחְמָד, הָיָה מְרַגֵּל שֶׁלֹּא הֶרְאָה אֶת הַפַּרְצוּף שֶׁלּוֹ אִמָּא אָמְרָה, גַּם אֲנִי לֹא הראתי, עַד שֶׁהָיִית עֻובְדָּה מֻגְמֶרֶת וּכְבָר לֹא רָאוּ אֶת הַבּוּשָׁה , רָאוּ אֶת הַיַּלְדָּה, הָיִית חֲמוּדָה.
לֹא הִרְגַּשְׁתְּ עֹנִי בְּבַיִת נָכוֹן? לא הָיִיתִי רְעֵבָה. אֲבָל לֹא הָלַכְתִּי עַד גִּיל שְׁנָתַייִם כִּי הֲכִי נוֹחַ לָשִׂים יַלְדָּה בָּלוּל כְּשֶׁאַתְּ עוֹבֶדֶת גַּם אַחַר הַצָּהֳרַיִם. וְהָיָה לִי מַפְתֵּחַ עַל צַווָּאר, וּמִשְׂחָק חָדָשׁ רַק בְּיוֹם הֻולֶּדֶת, כְּשֶׁכְּבָר הָלְכָה לָעֲבוֹדָה וּמָלֵא מָלֵא עֵינַייִם , טְפוּ חָמְסָה נֶגֶד עַיִן הָרַע, אִם הָיִיתִי מְבִינָה אָז, בָּטוּחַ הָיִיתִי יוֹרֶקֶת.

הָאֲהָבוֹת שֶׁלִּי מְשֻׁפָּדוֹת עַל מַקֵּל שֶׁל שְׁתִיקוֹת
בַּדּוּמִיָּה , אֲנִי וַאֲהוּבַיי
כְּמוֹ שְׁנֵי הָרִים , עוֹמְדִים
בְּלִי נְגִיעָה.
רְחוֹקִים וּקְרוֹבִים בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה.
הַמִּלִּים בֵּינֵינוּ, כְּמוֹ צֶ'ק לְלֹא כִּסּוּי
(מָתַי רְאִיתֶם פַּעַם הַר
שֶׁמְּבַקֵּשׁ תַּשְׁלוּם).
רַק רְעִידַת אֲדָמָה, יְכוֹלָה
לְשַׁנּוֹת אֶת הַמֶּרְחָק
וּלְשַׁפֵּד עַל הַמַּקֵּל גַּם
כְּאֵב וְגַעְגּוּעִים.